יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

ה"סטן" - The Sten Gun / פרק ב'

20.11.2014
           סיפורים קטנים מימים רחוקים...  

ה"סטן"  -  The Sten Gun    
 ה"סטן" - חלק  ב' 


הסבא הנכד וה"סטן"                     

                  דף ממחברתה של ציפקה - זיכרונות... 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* 

שלוש פעמים נסעתי לעמק יזרעאל לראיין את ניצן. בביקורי השלישי, לפני שנפרדנו, לאות תודה על שראיינתי אותו, הגיש לי ניצן זר פרחים ושקית פירות שסק מהעץ שצמח ליד ביתו. כוס קפה מהביל, צילום תמונה למזכרת ואני שומעת אותו אומר לי: "ציפי, בואי אראה לך משהו מיוחד". ביתו בנוי היה על מדרון הגבעה ובשיפוע התחתון היה לניצן חדר קטן. מדפי ספרים ישנים ומאובקים, שולחן ושני כסאות, פינת קפה ומיטת ברזל כזו שקראנו לה בפלמ"ח ובקיבוצים "מיטת סוכנות". היות ומיטות ברזל פשוטות כאלה היו מייצרים בכמויות גדולות לעולים החדשים שהגיעו לארץ לאחר תום מלחמת העצמאות.  

ניצן הרים את שולי כיסוי המיטה ושלף מתחת למזרון הקש חבילה שנראתה כבדה והייתה עטופה בבדים. נדרכתי מסקרנות לדעת מה מסתתר בחבילה המוזרה הזו. ניצן הסיר בזהירות את הבדים שעטפו את החבילה, הניח אותם על הרצפה ומתוך החבילה החל לבצבץ כלי נשק מוזר. "מה זה"? שאלתי את ניצן. הוא חייך ואמר: "זהו "סטן" 'מיוחד', שמאחוריו ישנו סיפור קטן. ישבתי על הכסא וכזה היה סיפורו של ניצן: 

" באחד הימים, כשעבדתי עם מספר בחורים בפרדס, בעת המנוחה שאלו אותי החבר'ה אם ארשה להם להסיר כמה ענפים מעץ לימון, כי עליהם להכין לעצמם "מקלות קאפאפ" לאימונים בפלמ"ח. "מקלות קאפאפ" מעץ לימון, נחשבו בעיני החבר'ה למקלות ,הכי טובים והכי חזקים". מובן שהסכמתי, אומר ניצן, ואף סייעתי להם לבחור ולנסר כמה ענפים ישרים כפי שרצו.

לפתע שאל  אותי אחד הבחורים: "תגיד לי ניצן, האם אתה מסוגל לירות ב"סטן" ישר מהבטן ולפגוע 'בול'?" ראוי להזכיר, כי ל"סטן" ישנה קת ברזל ארוכה, לכן קשה להשעינה ביציבות על הבטן, לירות מהבטן ולפגוע 'בול'. "אין בעיה" עניתי להם. בתשובה אמרו לי החבר'ה: "ניצן, בוא נעשה תחרות ונראה מי יצליח טוב יותר בירי כזה לפגוע 'בול' במטרה".
בסוף יום העבודה נפרדנו. החבר'ה הלכו לאהלי הפלמ"ח ואני נשארתי בפרדס והורדתי גם לעצמי קטע של ענף עבה יותר מעץ לימון כל שהוא. בשובי לחדרי, טיפלתי בכלי ובסוף שבוע העבודה נפגשתי עם הבחורים לתחרות הירי. כך זכיתי בתחרות עם הפלמ"חניקים לפגוע 'בול' במטרה שהוצבה לפני.
מראה ה"סטן" לאחר שעבר את טיפולו של  סבא ניצן 

קת מיוחדת מעץ לימון שהורכבה על ה"סטן" - במקום קת הברזל שהייתה לכלי במקור   
את ה"סטן הזה שמרתי לי למזכרת. גם כאשר נערך בקיבוץ 'איסוף כלים', כמו בכל הארץ על פי הוראות המשטרה, אני לא מסרתי ולא אמסור את הכלי שלי. בשבילי זו מזכרת מסיבה נוספת: כשהגיע מועד גיוסו של נכדי לצה"ל, התקדם הבחור לקורס קצונה ובאחד מימי חופשה מהצבא, בא אלי הבחור וסיפר לי - שבאימוני הירי שעבר, הן בטירונות והן בקורס לקצונה, היה הוא הצלף הטוב שבחבורה. כשנשאל, כיצד זה שאתה 'פייטר' כזה ? ספרתי להם על ה"סטן" המיוחד שלך סבא, שהוא הוא זה ששימש אותי בילדותי לאימוני הירי".
כך, בזכותו של סבא  -  בזכות  ה"סטן" של סבא, 
נהיה הנכד לצלף  בצה"ל ! 
הערה:  
סיפורו זה של נחום היה לאחר מבצע גדול שנערך בארץ,  לאיסוף כלי נשק וציוד צבאי שהיו בידי אזרחים.
 המטרה הייתה לאסוף אותם ולמוסרם למשטרה בלא צורך בהזדהות.  

                 ציפקהמראיינת ותחקירנית מתנדבת לארכיון המרכזי של ההגנה בתל-אביב
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

ה"סטן" - The Sten Gun / פרק א'

20.11.2014
                 סיפורים קטנים מימים רחוקים...

מתי וציפקה דגן עם ה"סטן" של פסח איילון
שהיה מנהל "מכון איילון" 
המכון בו יוצרה התחמושת ל"סטנים" 



ה"סטן"  -  The Sten Gun
   
      ה"סטן"  מה הוא  -  מאין בא הוא ?          
 פרק א'                
  
   דף ממחברתה של ציפקה – זיכרונות....   
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

כמעט בכל מקום בו מסופר על מלחמת העצמאות ותקופת המאבק שקדמה להקמת המדינה, מוזכר ה"סטן" ככלי נשק שהיה בידי לוחמי המחתרות. ה"סטן" היה נשקם האישי של מרבית לוחמי תש"ח, במיוחד בתקופה הראשונה של המלחמה עד שהחלו להגיע לארץ משלוחי הנשק הראשונים, שהועברו והוברחו לארץ מארצות שמעבר לים. עם פרוץ מלחמת העצמאות, לא היו לנו תותחים ולא היו לנו טנקים, לא אווירונים ולא אניות מלחמה. היו לנו כלים קטנים - מרגמות ואקדחים, מכונות ירייה ורובים ו-"סטנים". עם כלים קטנים אלה היה עלינו להדוף את אויבנו, שבאו לתקוף אותנו מכל עבר, עם צבאותיהם הגדולים והמצוידים. 



מה היה מקורו של כלי קטן זה? כיצד התגלגל אלינו? כיצד יוצר בתנאי מחתרת והפך להיות כלי נשק קטן אך חשוב במלחמתנו ההיסטורית - המלחמה והמאבק לחיים, להישרדותנו ולהקמת מדינת-ישראל. מספר שנים לאחר קום המדינה, באחד מביקורי בתעשייה הצבאית של מדינת-ישראל, שמעתי את המשפט הבא:   
"כל כלי חדש הינו בדרך כלל פיתוחו של הכלי שקדם לו".  גם ה"סטן" היה כזה.

ה"סטן" הינו תת-מקלע ולא "רובה סטן", כפי שהוא מוזכר מידי פעם באמצעי התקשורת.   
(כך הוזכר גם באחת מתכניות הטלוויזיה ששודרו ביום העצמאות האחרון). ה"סטן" שיוצר בתעש' ההגנה במחתרת, היה חיקוי לתת-מקלע בריטי: "סטן-גן" = British Sten Gun אך זו אינה ההתחלה.  
  
בראשית מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, השתמשו בצבא הבריטי בכלי נשק מסוג "טומי-גן".  כלים אלו נרכשו מארצות- הברית, אך רכישתם הייתה יקרה לבריטים ובשנת 1941 הוחלט ליצר תת-מקלע בריטי, מתוצרת עצמית. בשנה זו החל בצבא הבריטי השימוש בתת-מקלע "סטן-גן", שיוצר בבית החרושת הבריטי לרובים "אנפילד" = Enfield

שמו של ה"סטן" מורכב מראשי תיבות שמותיהם של שני ממציאי כלי ה"סטן": 
שפרד + טורפין (Sh+T) בתוספת שמו של בית החרושת לנשק אנפלד, שבו יוצרו הכלים.
(יש הטוענים כי שתי האותיות EN הינן אותיות ראשונות של שם המדינה:  אנגליה = ENgland ).
STEN = Shepherd / Turpin / Enfield

הבריטים יצרו מספר דגמים של הכלי, אך הפופולרי ביניהם היה דגם סימן 2 שהיה זול ו'פשוט' ביצורו. קטן יחסית ונוח לאחיזה בירי, בכך שמקום הכנסת המחסנית שימש גם לאחיזה וייצוב הכלי בשעת הירי. כארבעה מיליון כלים מדגם זה היו בשימוש בצבא הבריטי. הכלי סופק ליחידות מסוימות, במיוחד ליחידות קומנדו, ואף היה במיוחד, נשקם האישי של מפקדים ביחידות שונות...

חיילים ארצישראליים ששרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, רבים  בהם חברי ה"הגנה", אספו כלי נשק שנותרו בשדות הקרב במדבריות צפון אפריקה ודאגו להבריחם בדרכים שונות, ממדבריות לוב ומצרים לארץ-ישראל. בתוך ערימת שקי שלל כלי נשק אלה נמצאו גם "סטנים", ששימשו דגמים ליצור הכלי בתעש' של ה"הגנה". 
בארצות-הברית נקרא הכלי – "טומי-גן"
בבריטניה נקרא הכלי – "סטן-גן"
ובישראל הוא נקרא – "סטן"

לאחר שהצליחו בתעש' לייצר את הכלי, קיבל הכלי את השם   ת.מ.ת. = T.M.T  
פרושן של אותיות אלה הוא בשלוש מילים בעברית:  
"תת-מקלע-תוצרת" =  T.M.T 
הכוונה הייתה שזהו תת-מקלע תוצרת = תוצרת עצמית שלנו, כמובן!! על הכלים שיוצרו בתעש', הוטבעו שלוש אותיות אלו באנגלית .T.M.T. אך עד היום נוהגים בארץ לכנות כלי זה  בשם "סטן".  

בתמונה מימין נראה הסטן עם מחסנית הכדורים שלו
בתמונה משמאל נראות בברור שלוש אותיות המוטבעות על בית המחסנית של הכלי :  T.M.T 
הכלי שבתמונה הינו אחד הכלים שיוצרו בסידרה הראשונה של התעש' במחתרת.  
היה זה נשקו האישי של פסח איילון, שהיה מנהל במפעל ליצור הכלים. 
לכבוד פתיחת "מוזיאון מכון איילון" - פסח מסר את הכלי לתצוגה במוזיאון המכון התת-קרקעי.
אברהם ויינברג היה אחד מראשוני עובדי תעש' ההגנה במכון "אלף", בתום מלחמת העצמאות כתב ספר קטן, בו ביטא את זיכרונותיו האישיים ואת התרשמותו מהנעשה סביבו בתקופת עבודתו במכון. כך מתאר אברהם בספרו את פגישתו הראשונה עם ה"סטן". 
"פרקי תעש"  - ספרו של אברהם ויינברג   1951 

"... יום-יום היו מופיעים כלי-ההובלה של המחתרת: "הבוטגזים", "החביות",  "המכונית של אלוני" ובעיקר "הגמד" בעל 
הכרס  עם כושר-קיבולו העצום -  (היו מביאים שלל ממדבריות מצרים ולוב, היו אלה כליי נשק שנשארו עזובים בשדות הקרב לאחר נסיגת הגרמנים ממדבריו צפון אפריקה. -צ.ד.). 
 היו פולטים ומורידים ל"סליק" של מכון "אלף", "שחורות" ("שוורצלוזה"- צ.ד.) של המדבר המערבי, ובראדות  ובראונינגים וטוינגנים וטומי-גנים ושאטו - [כלים] שבורים וחלודים, שרופים ומגואלי-דם, מעופשים עד-כדי גועל.  
ובפינת הנשקים ב"אלף", כמה אהבה, כמה מרץ היא השקיעה בשברי-כלים אלה: פרקו, ניקו, תיקנו, יצרו והתקינו חלקים חסרים  או החליפו חלקים פגומים. גרוטאות הובאו למכון "אלף" והודות לפינת "נשקים" זו, יצאו למחסני ה"חימוש" כלים מצוחצחים, מוכנים לשעת-צורך העתידה לבוא.  

באחד ה"טרנספורטרים" הובא גם ה"סטן" שכה חיכו לו. ירדתי ל"סליק" והעליתי שק אחרי שק והנה אורו עיני: מצאתי בין הגרוטאות חלקי ברזל מוזרים ובן רגע הבנתי כי  הנה הוא ה"סטן" !!
גולם לדוגמה ולא נשק! ריתוך פשוט ועיבוד גס!  
כאילו יצא ישר מידיו של נפח, אי-שם בכפר נידח !
נדהמנו מפשטותו של הכלי וצהלנו: זה הכלי, כמוהו נצליח לייצר !!
וג'וערה זכתה ובתחומה נהייה הפלא – "סטן עברי ראשון יורה" !!   (סוף ציטוט)
***
                     בשנים 1943-1944 יוצרה בתעש' ה"הגנה" במחתרת 
                       הסדרה הראשונה בת  650 "סטנים"
                              ואנחנו כאן, ישבנו מתחת לאדמה ויצרנו את תחמושתו של הכלי  
ציפקה  דגן 
   כעבור שנים נשארנו  
עם זיכרונות והירהורים


עד לפרוץ מלחמת העצמאות  יוצרו ב"מכון איילון"  
שני מיליון ורבע  כדורי 9 מ"מ ל"סטנים" ולאקדחים!! 
ועוד כמיליון ורבע כדורים יוצרו במכון זה  משך תקופת מלחמת העצמאות ועד לסגירתו של המכון לקראת תום המלחמה.  
     
                                               *  המשך ל"סטן" פרק ב' - לחץ כאן  !! 
 ציפקה – מבנות הפלמ"ח שעבדו ב"מכון איילון"  בתש"ז-תש"ח 1947-1948 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

יום שני, 10 בנובמבר 2014

"סליקים"- בזכותה של אמא - גם זה פטנט.../ פרק ג'

11.11.2014

בזכותה של אמא 
גם  זה  פטנט  להברחת  נשק ...
המשך לסיפורי "הסליקים הנעלמים"
פרק ג' 
סיפורים קטנים מימים רחוקים ... 

דף ממחברתה של ציפקה – זיכרונות
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*


מרותקת ישבתי בביתי וקראתי את שנכתב בדפי עדויות של חברים מקיבוץ גבעת ברנר. אלה הדפים שקבלתי משלמה ויטנברג, בראיון שערכתי עמו ב- 24.1.2004והנה כאן אותו סיפור חביב, עליו הבטחתי לספר לכם בפרק הקודם, כשכתבתי על ה"סליקים" הגדולים שהיו בגבעת ברנר. ישבתי להתרווח בכורסה, כוס קפה ריחני ופרוסת עוגה לידי ושקעתי בקריאת דפי העדויות שכתבו חברי הקיבוץ וכזה היה סיפורו של אחד החברים, כפי שהדברים משתקפים מדף הזיכרונות שהחבר כתב:  

"- - - החלטתי לעלות לארץ-ישראל. היה זה בברלין שנת 1933. שלחתי מכתב לחבריי שעלו לארץ לפני ובמכתב שאלתים :  " מה כדאי להביא עימי בבואי מהגולה לארץ-ישראל ?"  
"ענו לי חברי במכתבם : 
שלושה דברים כדאי  שיביא לכאן מי שעולה לארץ-ישראל :
אישה –  כדי שתהיה לך בת-זוג לחיות עימה. 
מקצוע –  כדי שתוכל להתפרנס.         
            ונשק –  כדי שיהיה לך במה להתגונן.

ובכן, אישה לא היוותה בעיה בעבורי. עליתי לארץ עם חברתי, שעד היום היא אשתי ואם ילדינו. גם מקצוע  לא היווה בעיה, הרי במקצועי הייתי נגר. לכן, ירדתי לשוק וקניתי כלי עבודה חדשים ויפים, ארזתי אותם כהלכה ואותם הבאתי עמי לארץ-ישראל. אך נשק ?! אף פעם לא היה לי נשק !
אף פעם לא עסקתי בנשק. מה עושים?  החלטתי לקנות אקדח ! 

שוב יצאתי לשוק, קניתי אקדח גדול וחופן כדורי תחמושת בעבורו. ברגע האחרון החלטתי  לקנות גם אקדח קטן – "שיהיה בנוסף", אמרתי לעצמי. הגעתי עם כל הכבודה לביתי והסתרתי הכל בארון הבגדים שלי. אך כאשר אמי ערכה סדר בארון, היא גילתה את כלי הנשק והתחלחלה למראה האקדחים. פנתה אלי ובקשה שאסלקם מהבית. "זה מסוכן  לנסוע כך לארץ-ישראל", אמרה.   

מה עשיתי ?  שוב יצאתי לשוק. 
קניתי פטיש-עץ גדול, כזה ששמעתי כי בארץ-ישראל בונים לבתים גגות רעפים אדומים וכשמחברים את הרעפים לגג, עובדים בעדינות בפטישים  עשויי עץ, כדי שהרעפים לא יסדקו ולא ישברו. חציתי את פטיש-העץ לאורכו, נברתי בתוכו חלל והטמנתי בו את האקדח הגדול, אך לא היה לי רעיון היכן וכיצד להסתיר את האקדח הקטן ואת חופן כדורי התחמושת.

הגיע מועד הנסיעה. אמי, שידועה הייתה כאופת עוגות מעולה, הציעה שתאפה עוגות, אותן אקח עמי לחבריי בארץ-ישראל. ואכן, כך היה. אמא אפתה עוגות, והיא זו שהציעה לחצותן לרוחבן, ולהטמין בתוכן את האקדח הקטן. . . את קנה האקדח הכניסה אמא לעוגת רולדה מאורכת, את התחמושת טמנה בעוגה עגולה ואת יתרת חלקי האקדח הסתירה בעוגת "אינגליש קייק" ארוכה. . .

איזה עוגה נפלאה - מתאימה להטמנת תחמושת בתוכה...
רולדות שמרים?  מקום נפלא ל"סליק", להסתרת קנים מאורכים של אקדחים ...  
נפרדתי בעצב מאמי, אך הייתי אסיר תודה לה על התושייה שגילתה, כשעזרה לי למצוא פתרון להסתרת אקדחי הקטן. הגעתי לארץ ופגשתי את חבריי. בערב ישבנו יחדיו לשמוח ולחגוג את עלייתי לארץ-ישראל ובואי לקיבוץ.
חברי נהנו מהעוגות הטעימות שאמי אפתה, ואני שמחתי שגם אקדחים יהיו לנו להגנה, 
אקדחים שהוברחו בשלום לארץ-ישראל  –  בזכותה של אמא . . .
                                                                                    המשך יבוא
***  ציפקה (צפורה דגן) - מראיינת תחקירנית לתעוד בארכיון ההגנה
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

עצי מנגו ותות - והמלך פארוק

11.11.201  

עצי מנגו ותות - והמלך פארוק

סיפורים קטנים מימים רחוקים... 
דף ממחברתה של ציפקה... 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

הימים היו ימי שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל.
הבריטים הידקו את הסגר על הישוב העברי בארץ. בדרכים הוצבו מחסומים לחיפוש וגילוי הברחות והעברות נשק וגם נעשו חיפושים לגילוי נשק ותחמושת המוסתרים בישובים העבריים בארץ. לצבי בן יעקב היה רכב ייחודי, שמתחת למושביו היה "סליק". ב"סליק" ניתן היה להעביר מספר רובים, אקדחים ותחמושת. 

באחד הימים הוטלה על צבי בן יעקב ועל סיומה בלבן משימה. היה עליהם להעביר נשק ממרכז הארץ לקיבוץ חניתה שבגבול הצפון. הציוד היקר הוסתר היטב ב"סליק" שהיה ברכב וזוג "המבריחים המקצועיים" יצאו לדרכם. נסעו צפונה והגיעו עד לעכו. שם עצר אותם קצין יהודי ששרת במשטרה הבריטית והזהיר אותם על כך, שבכבישי הצפון הוצבו על ידי הבריטים מחסומים רבים והם סורקים ובודקים כמעט כל רכב, בדיקה קפדנית ויסודית ביותר. 
הערב ירד ולצבי וסיומה ברור היה שעליהם לבצע את המשימה.  חובה עליהם להגיע לקיבוץ חניתה עם כל הנשק שב"סליק" !!   ישבו השניים וחשבו מה עושים ? 

חשבו, חשבו ובמוחם של השניים צץ רעיון, להיכנס למשתלה הגדולה שהייתה מצפון לעכו (יד נתן, כיום) ולהעמיס על הרכב מספר שתילים גדולים וכבדים, כאלה הנמכרים בחביות ברזל. זאת כדי לשבש את גלאי-המתכות שהבריטים השתמשו בהם בחיפושיהם לגילוי נשק ב"סליקים". מנהל המשתלה, שהכיר את מובילי-הנשק האלה (ה"טרנספורטרים"), חיפש את השתילים הכבדים והגדולים ביותר שהיו  אותו יום במשתלה והעמיס אותם על רכבם של השניים.

היו אלה ארבעה עצי מנגו נדירים ושני עצי תות  מזן מיוחד !
עצים גדולים אלה מיועדים היו להישלח
לגנו של המלך פארוק במצרים !!   

עץ תות במגוון צבעים ובדרגות בשלות שונים 


עץ תות עם תותים שחורים בשלים ו- טעימים ! 













תותי עץ לבנים - היו גם הם תותים מתוקים 

פרי מנגו בשל 
שתילי עצי מנגו במשתלה 
ניצבים  בשורה ומוכנים למכירה
שתילי המנגו בסיפור זה  שתולים היו בפחים ! 

















עברו השניים בהצלחה את כל מחסומי הביקורת שהוצבו על-ידי החיילים הבריטים בדרכים,  והגיעו בשלום לקיבוץ חניתה.  השאירו בידי ה"סליקר" של הקיבוץ את מטען כלי הנשק והתחמושת שפרקו מרכבם וחזרו בשלום לביתם,  כשעל רכבם מוצבים בכבוד-מלכים עצי המנגו והתות הנדירים.

חילקו השניים ביניהם את ה'שלל'  
וכל אחד מהם נטע בחצר ביתו שני עצי מנגו ועץ תות אחד.
העצים התפתחו יפה ועד היום הם ניצבים
בגינתם של שני "הטרנספורטרים",
במקום במצרים, בגנו של המלך פארוק... 
*****
המשך יבוא...  
*** תודה  לד"ר רפי קיטרון, ששמע סיפור זה מזלי, בנו של ה"טרנספורטר"  צבי בן יעקב  ז"ל.  
ד"ר קיטרון  שמע את הסיפור הזה במסגרת מסעותיו בארץ, כדי ללקט סיפורים על "סליקים"
בעבור עבודת הדוקטורט שהכין בנושא : "סליקים במחתרת בימי טרום המדינה".

*** את רפי קיטרון פגשתי לאחר שנשלח אלי מארכיון ההגנה בתל-אביב,
     שיקבל ממני חומר כתוב ותמונות מראיונות שערכתי ואת שיש לי לספר  בנושא ה"סליקים" במחתרת. 

 ציפקה (צפורה דגן)  -  מראיינת-מתנדבת לתעוד בארכיון ההגנה  בתל-אביב

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

יום ראשון, 9 בנובמבר 2014

"סליקים"- לאן נעלמו ה"סליקים הנעלמים" ? / פרק ב'

11.11.2014   

לאן נעלמו ה"סליקים" הנעלמים ?

'נייר משי' לתפוזים –  מה לו ול"סליקים" ?
פרק ב' 


סיפורים קטנים מימים רחוקים ... 
דף ממחברתה של ציפקה – זיכרונות
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
באחד הימים נשלחתי מטעם ארכיון ההגנה לקיים ראיון עם שלמה ויטנברג, חבר קיבוץ גבעת ברנר. היה זה בראשית שנת  2000. הראיון היה מעניין ובמהלכו סיפר לי שלמה על "סליקים" גדולים שידוע כי היו בשטח הקיבוץ ועד היום אין איש יודע היכן הם ולכן הם טרם נמצאו.

דומני היה זה בשנת 1946, לאחר ה"שבת השחורה", ב- 29.6.1946 . אותה שנה ניתנה הוראה מטעם המפקדה הארצית של ההגנה, להוציא את "הסליקים" הגדולים מתחום שטח המגורים של חברי הקיבוץ ולטומנם 'מחוץ לגדר', בשטחים החקלאיים של הישוב. בשדות, במטעים או באזור מבני משק החי של הקיבוץ: אזור הרפתות, הדיר והלולים. יש להטמינם  בעומק של כשני מטרים לפחות מתחת לפני הקרקע. עומק ששערו כי "מגלי המוקשים הבריטים", "מגלי המתכות", לא יוכלו לזהות את ה"סליקים" הקבורים באדמה. ניתן לשער שהוראה זו אכן ניתנה לאחר "השבת השחורה", כתוצאה מהסתכלות על הדרך בה חיפשו הבריטים נשק בקיבוצים ובמיוחד לאור מה שקרה בקיבוץ יגור. 

שני הנשקים הוותיקים של הקיבוץ שמרו על סודיות רבה ולא סיפרו לאף אחד היכן הוטמנו ה"סליקים" הגדולים שמחוץ לשטח הישוב. הזמן שחלף עשה את שלו ונותר בחיים רק אחד מהשניים, שאף הוא כבר היה קשיש. לבסוף הצליח שלמה לשכנעו ולקבל מידיו תרשים מקורי שהיה מעין מפה כתובה על 'נייר משי' דקיק. נראה כי היה זה דף נייר דקיק ומיוחד, מהסוג בו נעטפו תפוזים לשיווק בארץ ולמשלוח לחו"ל.
על דף נייר המשי מצויר תרשים של מעין מסלול עם ציור שורת עצים, המכוון כיצד להגיע ל"סליקים" הגדולים. מתחת לציור הזה מופיעות רשימות המציינות מה וכמה כלי נשק ותחמושת מצויים מכל סוג  בכל "סליק" ו"סליק".    

מפת המשי נמצאה מוטמנת בקופסת קרטון כזו  
קופסאות קרטון כאלה שימשו בהגנה להטמנת רימונים בתוכם וכך הועברו הרימונים ל"סליקים". 



אלה שני חצאי מפת המשי שנמצאה 
 בקופסת הקרטון העגולה  

בחלקה העליון של כל רשימה 
מצויר תרשים 
 המסמן את הדרך
כיצד להגיע לכל "סליק" 

שטח נייר המשי שמתחת לציור המפה, 
מכוסה ברשימות המציינות את כמויות הנשק והתחמושת המוסתרות בכל "סליק"



בתמונה זו נראת הגדלת מפת הדרך ל"סליק"
ניתן לראות בברור את העצים שבצידי השביל, את ציון הכיוון לצפון ומימין רשום גם תאריך 4/1/48  
נסיונותיו של  שלמה לאתר את מקום הטמנתם של ה"סליקים" הגדולים, לא צלח. חלפו עוד שנים מספר ולבסוף, ביוני 2005 הצליחו לאתר את מקומו של אחד משני "הסליקים" הגדולים, כשבתוכו עדין נמצאו מוסתרים כלי נשק רבים וכמות גדולה של תחמושת, שאותות הזמן בה שהו מתחת לאדמה עשו את שלהם. סיפור זה מעלה שאלה תמוהה : כיצד זה שציוד חשוב כל כך, בכמות גדולה יחסית כפי שזה נמצא, נשאר טמון באדמה בתקופת מלחמת העצמאות, כאשר כל כדור היה חיוני ויקר מפז. אך מדוע זה כך קרה, אין לכך  תשובה. המטמון שהתגלה ב"סליק" הגדול הוחרם על ידי חבלני המשטרה והושמד. רק פריטים בודדים הושארו במשק למזכרת, לתצוגה במוזיאון הקיבוץ.  
ומה קרה ל"סליק" הגדול השני?   אולי יבוא יום ויימצא אף הוא.   אולי, אולי באקראי.

מידי פעם נחשפים באקראי "סליקים" שלא ידענו עליהם וגילויים מהווה חוויה והתרגשות. מציאת "סליק" זו תחושה של נגיעה בעבר. כאן אולי ראוי להבהיר באשר לעניין ה"סליקים" שהיו בשנות טרום המדינה. יש לחלק את ה"סליקים"  לשלוש קבוצות :  

      א. היו "סליקים", ארציים גדולים, "סליקים" אזוריים שהיו שייכים למפקדה הארצית של ההגנה. הם היו פזורים בחלק מהישובים על פני כל הארץ. נראה כי היו 10-12 כאלה, אך לא נמצא כתוב בברור מה היה מספרם. במקומות שונים נרשמו נתונים שונים.
        ב. בישובים עצמם היו שני סוגי "סליקים":  
היו "סליקים" גדולים יחסית אף הם, שהיו רכושם של אנשי הישוב. תחילה הוטמנו באזור המגורים שבתוך הישוב, אך בשלב מסוים הוצאו גם הם משטחי המגורים, בהוראת מפקדת ההגנה, והועברו לשטחים החקלאיים הפתוחים, ועל פי ההוראות הוטמנו בעומק שני מטרים מתחת לפני הקרקע. 
       ג. והיו בישובים גם "סליקים" קטנים, שמיועדים היו לשימוש מיידי בשעת הצורך. "סליקים" אלה הוטמנו בבתים ובצריפים, בתוכם או מתחתם או בינות לבתים.

כדאי לציין שמפקדת ההגנה הייתה מציידת קבוצות העולות להתיישבות, בכמות מסוימת של נשק ותחמושת. לאחר מכן היו אנשי הישוב רוכשים נשק בכספם והנשק היה שייך להם, שייך לישוב ולא למפקדת ההגנה. חלקו של נשק זה נרכש ממפקדת ההגנה ובכספים שההגנה קיבלה, נרכשה כמות נוספת של נשק.   
בשנים האחרונות התגלו מידי פעם באקראי "סליקים" ישנים, אך ברובם שייכים היו לקבוצת ה"סליקים" הקטנים והתגלו בתוך תחומי הישובים.

בתום הראיון עם שלמה, חיכתה לי הפתעה.
שלמה קם ממקומו וניגש לארון פח ישן. פתח את המנעול והוציא מהארון קופסאת קרטון עגולה. פתח והוציא מתוכה נייר משי דקיק, שהיה מקופל בקיפולים רבים. הייתה זו המפה  הסודית, המפה המקורית, בה סומנו  מיקומם של ה"סליקים" הגדולים. התרגשתי לראותה והיה זה ממש לגעת בעבר, לגעת בהיסטורית.  שלמה ניגש לשולחן שהיה בצד ולקח מעליו חבילת דפים מודפסים שהכין בעבורי. בהם גם היה צילומה של המפה הסודית. כאשר שלמה הגיש לי את חבילה הדפים המודפסים,  ראיתי שבהם כתובים ומתועדים ראיונות שנערכו עם כמה מחברי הקיבוץ. כל חבר סיפר זיכרונות הקשורים בביטחון, בנשק ובהגנה. 

חזרתי לביתי ובידי חבילת הדפים המיועדת להפקדה בארכיון ההגנה. אולם לפני שהעברתי אותם לארכיון, קראתי את כל שנכתב וסופר בהם. בין סיפורי הזיכרונות שקראתי, משך את עיני במיוחד, סיפור שנראה כי יש בו משהו מיוחד, משהו מעניין.  נתתי לסיפור את השם: "בזכותה של אמא" .   

כל  דפי העדויות  שקבלתי משלמה, הועברו לארכיון ההגנה בבית אליהו גולומב בתל-אביב. 
את הסיפור "בזכותה של אמא" תוכלו לקרוא בפרק הבא... 
המשך יבוא
תודה לשלמה ויטנברג על החומר שליקט ומסרתיו לתעוד בארכיון ההגנה.

 ציפקה (צפורה דגן) – מראיינת לתעוד בארכיון הארצי של ההגנה בתל-אביב.     

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*