יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

"סליקים"- חלב בירה ורימונים – היכן הם נפגשים ?

1.12.2014      
            סיפורו של מקום                                                                       
חלב בירה ורימונים – היכן הם נפגשים ?

סיפורים קטנים מימים רחוקים ... 
דף ממחברתה של ציפקה - זיכרונות ...   
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
קיץ שנת 2000. תיירים רבים באו לישראל, כדי לבקר במיוחד באתרים הקדושים לנוצרים. הגעתי עם אורחי לצפונה של הכנרת. ירדנו בשביל המשופע, המוליך מהכנסייה לשפת הכנרת. השביל  כולו מכוסה בחלוקי נחל ועובר ליד שיחי צבר קוצניים. לא צריך דמיון רב כדי להבין שהליכה זו הסתיימה בהחלקה ובשבירת רגל. אנשי צוות האמבולנס שהגיעו למקום, הופתעו  לשמוע מפי שלא יפנו אותי לבית החולים אלא רק לאחר שיצטלמו עמי במקום התקרית... מאורחי נפרדתי ליד דלת חדר הניתוח ולמחרת הם טסו בחזרה לארה"ב, כשפרדתם  מארץ הקודש הסתיימה בחוויה לא כל-כך נעימה. לפני שעזבו את הארץ, שלחו אלי לבית החולים זר פרחים נאה, עם כרטיס ברכה להחלמה מהירה.

עם האמבולנס ליד הכנרת
 "לא למדנו בקורס עזרה ראשונה – שקודם מצטלמים ורק אחר כך מטפלים בנפגעים"...
מדברי אנשי מ.ד.א.
במיטה לאחר הניתוח
שתי תמונת אלו הינן מהאוסף הפרטי של ציפקה דגן 
שכבתי בבית החולים ותוך שעמום-מה עיינתי בעיתון היומי. לפתע קלטה עיני ידיעה קטנה מלווה בתמונה, שמשכה את תשומת לבי במיוחד ונדרכתי. ליד התמונה סופר על "סליק" עם נשק שנתגלה באזור החולות שבצפונה של תל-אביב. שמרתי את העיתון ולאחר שובי לביתי התחלתי לאסוף ידיעות הקשורות בגילויו וסיפור תוכנו של  ה"סליק".

לאט-לאט הובהרה לי התמונה הבאה. היה זה "סליק" שהוטמן בשנות הארבעים בחולות צפונה של תל-אביב, שנות המנדט הבריטי בארץ-ישראל. ב"סליק" נמצאה כמות גדולה יחסית של רימונים. חלקם ארוזים היו בקופסאות קרטון קטנות וחלקם בפחיות בירה ישנות וחלודות. כל המטמון טמון היה באדמה החולית משך 55 שנים, כשהוא מוסתר באדמה  בשני כדי חלב ישנים וחלודים אף הם.
חבלני משטרה הוזעקו למקום, פינו את הכדים ולאחר בדיקת הרימונים, הם הושמדו. חבלני המשטרה ציינו, שהרימונים היו ב"מצב טוב". לדבריהם, היו אלה "רימונים חיים במצב שמיש". אך מובן, שצריך היה להשמידם ורק רימונים בודדים נמסרו לתצוגה במוזיאון ההגנה בתל-אביב. סיפור גילויים פורסם בעיתונות כידיעה בלבד, אך ללא פרוט נוסף.

חבלני המשטרה עם כדי החלב והרימונים
פחיות וקופסאות ששימשו לאכסון הרימונים

הזמן חלף, אך עדין נותרה בי הסקרנות לדעת ולנסות להבין, כיצד זה יתכן שכעבור שנים רבות כל-כך, עדין היו הרימונים "במצב טוב ושמיש", למרות שהיו מאוחסנים באדמה בתנאים לא כל-כך אידאליים, בלשון המעטה, תנאים שאינם רצויים לתחזוקת תחמושת כזו.

חלפו שנתיים והנה בדרך מקרית, במפגש שנקרה בדרכי, הגעתי לפרטים נוספים הקשורים בפרשת הרימונים. היה זה ביום שני  22.7.2012. אותו יום  נפגשתי עם חבלן המשטרה זיו  ליבני, שנשלח אלי מארכיון ההגנה , כדי לשמוע מפי פרטים על "סליקים" שונים שהיו בשימוש ההגנה בשנות המנדט הבריטי. בשיחה בינינו הבנתי מדבריו, שגם הוא קשור היה ליום בו הוזעקו חבלני המשטרה לטפל בכדי החלב שנמצאו טמונים בחולות צפונה של תל-אביב. זיו היה במקום בעת פתיחתם של הכדים. בסיפורו יש מהמעניין, בכך שהוא מספר ומתאר כיצד היו הרימונים ארוזים בתוך הקופסאות והפחיות. למיטב ידיעתי, תיאור כזה לא פורסם, לכן ישנה חשיבות לתעד את דבריו.

מספר החבלן זיו ליבני את שראה:
"חלקם של הרימונים ארוזים היו בפחיות בירה ישנות , עליהן נמצאו הדפסי תוויות שמו של  בית חרושת מפורסם ליצור בירה באנגליה. רימונים אחרים נמצאו  ארוזים בקופסאות קרטון עגולות, בגודל התואם לגודלם של הרימונים שנארזו בתוכם". 

ראוי להוסיף, כי משקה בירה זה היה משקה אהוב במיוחד על "חיילי הוד מלכותו", החיילים הבריטים ששרתו בארץ באותה עת. לאחר שהחיילים שתו את הבירה, נזרקו הפחיות למזבלות במקומות שונים בארץ. הפחיות הזרוקות נאספו, עברו טיפול ושימשו לאריזת רימונים שהוטמנו ב"סליקים" של ההגנה. גם הרימונים עברו טיפול מיוחד לפני אריזתם בקופסאות ושילוחם  ל"סליקים".

בספר "תעש' במחתרת" מסופר:   
"בבית אריזה שהיה בליבו של פרדס ברמת-הדר (רמתיים), עסקו בהכנת האריזות לרימונים.  במקום הוצבו שתי מכונות ישנות, שנקנו מבית חרושת לקופסאות פח והותאמו לטפל בפחיות הבירה שנאספו. מכל שתי פחיות יצרו מיכל אחד לאריזת כל רימון בנפרד. לאחר שהרימון  הוטמן בפחית אחת, חובר החלק העליון שסגר את הפחית ומקום החיבור לופף בסרט איזולירבאנד. סרט כזה היה בדרך כלל בשימושם של חשמלאים. כך נאטם מקום חיבורם של שני חלקי הפחית. 
לאחר מכן הוטבלו הפחיות בשעווה חמה (דונג). כל זה נעשה כדי לקבל אטימה מקסימלית, להגנה בפני רטיבות שלא תחדור לרימונים. לאריזת הרימונים בכדי החלב היה יתרון נוסף. בתחתית כל מכסה של הכד הייתה טבעת גומי, שסגרה את כד החלב בצורה הרמטית. במקור הייתה טבעת זו מיועדת לשמירת החלב שלא יישפך בדרך, בעת הובלת החלב מהמשקים למחלבות.

מוסיף ומספר חבלן המשטרה: 
"לאחר שהגענו לאתר ופתחנו את הכדים החלודים, נמצאו הרימונים שבתוך הפחיות ארוזים במספר שכבות שהגנו על כל רימון בנפרד. כל רימון עטוף היה בנייר פרגמנט, מרוח בשכבה עבה של  גריז  ובנוסף עטוף היה גם בקרטון. נראה היה שכל זה נעשה גם כדי להגן על הרימון ממכה ו/או מטלטולים. כך נמצאו הרימונים ארוזים היטב וגם זה יכול להסביר את מצב הרימונים, שנשתמרו במצב טוב לאחר שנים רבות כל-כך. חשוב לציין, שהנפצים של הרימונים לא היו מחוברים לרימונים, אלא נארזו בנפרד."

רימון שעליו נראית ההטבעה U.S.A
מתוך הספר "התעשיות הביטחוניות בישראל"  
"בבדיקת הרימונים מצאנו, שעל כל אחד מהם נמצאו סימונים שהוטבעו בהם. בלטו בהם האותיות והמספרים הבאים:  45   A.S.U . כאשר ניסינו לברר בתעש' ההגנה מה פרושם ומשמעותם של הסימונים, התברר לנו ההסבר הבא: המספר 45 הינו סימון המתעד את  שנת יצורו של הרימון. האתיות  A.S.U המטבעות באנגלית, הינן למעשה ראשי תיבות של שלוש מילים באידיש
 "אונזרא  שטיקל  ערבייט", המשמעות בעברית: 'חתיכת עבודה שלנו' !! 

והרי כבר נאמר, שחבלני המשטרה קבעו שהרימונים אכן היו "במצב מצוין"!!   
כנאמר בתעש':  'חתיכת עבודה שלנו'  -  שלנו עובדי תעש' ה'הגנה' במחתרת !!

"למרות השנים הרבות שחלפו מאז ייצורם והטמנתם של הרימונים ב"סליק", הייתה אי וודאות  באשר למצבו של חומר הנפץ שהיה בתוכם, לפיכך חייבים היינו לפוצצם. כל הרימונים הושמדו בצורה מבוקרת על ידי חבלני המשטרה".

מוסיף ומספר עמוס שפי, שהיה מהצוות הטכני של עובדי התעש' ב"מכון איילון": 
"בית החרושת "נשר", שהיה בית חרושת לבירה, גם הוא היה זה שסיפק פחיות לתעש', בנוסף לפחיות הבירה הריקות שנאספו ממזבלות ברחבי הארץ והועברו לטיפול בבית האריזה שהיה בפרדס ברמתיים. כינויו של מקום זה היה "מכון שמן". במקום הוקם על ידי התעש' "מפעל לטיפול בפחיות". מנהל המקום היה ראובן דורי-דורף, שהיה מוותיקי עובדי תעש' ההגנה במחתרת".

למרות כל המסופר בזה, עדין נותרה שאלה: 
מדוע הוטמנו רימונים אלה במרחק רב יחסית, במושגי הימים ההם,
רחוק מהישוב היהודי הגדול בתל-אביב ?  

באחת משיחותי עם ההיסטוריון ד"ר מאירקה פעיל, שוחחנו גם על "סליק הרימונים" שנתגלה בחולות צפונה של תל-אביב. לדבריו של מאירקה, הוא מסביר את הדברים כך :  
"נראה כי "סליק" רימונים זה הוצא ממקום מסתור כל שהוא שהיה בתוך העיר תל-אביב. משם הועבר והוטמן בחולות, שבשנות הארבעים היו אלה אזורים נרחבים של חולות ריקים ועזובים. הסברה היא, יתכן והדבר נעשה זמן קצר לפני "השבת השחורה" ב- 29 ביוני 1946". 

לאחר שנתקבל מידע מאנשי הש"י (שרות ידיעות) של ההגנה, על תכניתם הסודית של הבריטים לבצע את "מבצע אגתה", שבין היתר מטרתו הייתה למצוא ולהחרים נשק שהוסתר ב"סליקים" של הישוב היהודי. בשלב זה  פונו כלי נשק ותחמושת מ"סליקים" רבים שהיו בתוך מתחם הישובים, והוטמנו בשטחים פתוחים – בשדות חקלאיים, במטעים וכדומה. דבר זה בוצע בישובים רבים בארץ לפני "השבת השחורה". יתכן שפעולה זו תרמה לכך, שהבריטים גילו פחות "סליקים", יחסית למה שציפו למצוא, פרט לשלל שנתגלה בקיבוץ יגור.  
רק לאחר אותה השבת, כונתה שבת זו בפי היהודים :  "השבת השחורה".

כזה הוא סיפורו של "סליק" ששילב בתוכו סיפור שילובם של 
חלב  בירה  ורימונים !!

תצוגת פחיות הבירה לאחר הוצאתן מ"סליק" כדי החלב
                                                                                        צילום: ציפקה דגן 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*** תודה לחבלן המשטרה  זיו לבני, על תאורו של הטיפול שנעשה בכדי החלב , בשלב בו הגיעו חבלני המשטרה למקום הארוע, כפי שראה זאת זיו, בהיותו משולב בטיפול הרימונים שבכד.  

*** תודה לעמוס שפי שהיה מעובדי הצוות הטכני של התעש' ב"מכון איילון",
על תאור פרטים הקשורים להכנת אריזות לרימונים, בתע' ההגנה במחתרת.

*** דברים אלה נכתבים גם בשילוב הדברים שפורסמו בעיתונות לאחר  מציאת כדי החלב
 ובתוספת  פרטים המסופרים בספר "תעש' במחתרת". 
                                המשך יבוא 

ציפקה (צפורה דגן) מבנות הפלמ"ח שעבדו ב"מכון איילו"ן בתש"ז - תש"ח 

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

סודו וגילגולו של מקרר...

22.11.2014
                        סיפורו של מקום 
סודו וגילגולו של מקרר

סיפורים קטנים מימים רחוקים  
דף ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) – זיכרונות ...   
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

באחד הימים נשלחתי לחיפה לראיין חבר בהגנה, שהתקשר לארכיון וביקש לראיינו על תקופת פעילותו בהגנה. בשיחה טלפונית קבענו את יום בואי אליו ומאחר שאמרתי לו שאגיע לחיפה ברכבת, שאלתיו: "כיצד תזהה אותי"? תשובתו הייתה: אני כבר אזהה אותך, יהיה בסדר". שעת בוקר מוקדמת, בבוקר ערפילי וקריר, הגעתי לתל-אביב. בידי כוס קפה מהביל, שנקנה בדוכן עגלה קטנה שנצבה בפינת המעבר לגשר הרכבת. חציתי את הגשר בדרכי לרדת לרציף ולהמתין לבואה של הרכבת. הקדמתי להגיע לתחנה, לכן היה בידי זמן פנוי לעמוד על הגשר ולהתבונן במראה המכוניות החולפות במהירות עם אורות דולקים עדיין, אל מתחת לגשר בו עמדתי. הוצאתי את מצלמתי  וצלמתי.
מבט אל הגשר המוליך לרציפי הרכבת 
רציפי הרכבת מתחת לגשר 
שעת בוקר מוקדמת -
המכוניות נוסעות עם אורות דולקים המשתקפים על פני הכביש הרטוב 
לאט-לאט התמלא רציף הרכבת בנוסעים. רבים מהם היו חיילים בדרכם לבסיסיהם בצפון. צפירה חדה של הקטר פילחה את אוויר הבוקר הקריר ובישרה לנוסעים הממתינים, שהרכבת מתקרבת לרציף התחנה.
הרכבת מתקרבת לרציף התחנה 





אהבתי את נסיעת הבוקר ברכבת. הקרון אינו עמוס בנוסעים וניתן להתרווח על מושבי הרכבת החדשים המרופדים בכחול מנוקד, לפני היה שולחן קטן שנשען על דופן הקרון והמושב לידי היה ריק. אכן, כך ניתן היה להתרווח עם כוס הקפה ולהנות גם מהכריך הקטן  שהבאתי עימי. מבעד לחלון שמימיני, בפאתי המזרח, זרחה לה השמש בין העננים. הייתה זו תחושה של שלווה, רוגע והנאה מהנסיעה ברכבת. אני אוהבת לנסוע ברכבות והרגשתי כמו ילדה קטנה, שכאילו הייתה זו לה הפעם הראשונה שהיא נוסעת ברכבת.  




קוטיק ומכוניתו בהמתנה לבואי 
על הרציף בחיפה המתינו מספר אנשים לבואם של הנוסעים. ראיתי מישהו עומד בצד ליד מכונית ועיניו תרות אחר היורדים מהרכבת. איזה חוש פנימי אמר לי: "זהו זה, זהו  אריה קוטיק". פגישה לבבית ואנו עולים במכוניתו אל ביתו שבמעלה הכרמל. רעייתו פניה המתינה לנו וקבלה את פנינו בלבביות, ליד שולחן קטן, ערוך לארוחת הבוקר. היה זה מפגש הכרות עם מרואיין, שהיה מיוחד ושונה ממפגשי ראיונות אחרים. חמישה מפגשי ראיונות קיימתי עם קוטיק, בין יוני לספטמבר בשנת 1996. תמיד בבואי לחיפה, המתינה לי שם אותה חוויה של קבלת פנים לבבית וחמה. סיפוריו של קוטיק קלחו. הטייפרקורדר קלט את דבריו וכל הקלטות הועברו לתעוד בארכיון המרכזי של ההגנה בבית גולומב בתל-אביב. 

קוטיק היה פעיל  בתחומי ביטחון שונים.  היה חבר בהגנה, בנוטרות  ובצבא הבריטי. ב- 1938 שירת במשטרת המנדט הבריטי. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי והיה  ב"פלוגת הנמל". בהמשך צורף בצבא הבריטי ליחידת תובלה מספר 650, ועם יחידה זו הגיע ב- 1942 לאיטליה. בשנת 1946 נשלח מטעם ההגנה לעבוד במחלקת היעור של הקרן הקיימת לישראל (ק.ק.ל), לתצפיות מיפויי שטח. לחם במלחמת העצמאות בשחרור הגליל וב-1948 נשלח לבית ספר לקצונה. 

הגעתי לחיפה, למפגש האחרון עם קוטיק. קוטיק חיכה לי כהרגלו בתחנת הרכבת שבתחתית העיר חיפה, התניע את המכונית ואמר לי: "ציפי, היום הכנתי לך הפתעה. אנחנו לא נוסעים ישירות לביתי, אלא במסלול אחר שהכינותי במיוחד בעבורך". האמת היא שנדהמתי קמעה, אך היה זה טיול מעניין דרך השכונות הערביות בחיפה התחתית, נסיעה בכביש מתפתל במעלה הר הכרמל, כשמסלול הסיור מלווה בסיפורים היסטוריים ובמיוחד באירועים הקשורים במלחמת העצמאות. אכן, קוטיק מצא דרך נאה ונאותה, המתאימה לאחת כמוני, להודות לי בסיור זה על הראיונות שקיימתי עימו לתעוד פעילותו בהגנה.
תצפית לחיפה תחתית ונמל חיפה מהדרך העולה לכרמל 
הגענו לביתו של קוטיק וגם הפעם לא חסר היה השולחן עם ארוחת הבוקר 'המסורתית' וקבלת הפנים החמה והלבבית של פניה, רעייתו של קוטיק. אותו יום ראיינתי גם את פניה, שהייתה ניצולת שואה והגיעה לארץ-ישראל באניית המעפילים "אקסודוס". בתום הראיון צלמתי את הזוג בביתם למזכרת וקוטיק צילם אותי לפרידה, ליד העץ שהיה בפתח ביתם. 
אריה קוטיק ופניה רעייתו בביתם בחיפה  
ליד ביתו של קוטיק בחיפה 


באחד הימים של ראשית שנת 1997 הוזמנתי על ידי נרי אראלי, שהיה מנהל ארכיון ההגנה בתל-אביב, לסע עמו לחיפה. "קבלנו הודעה לבא לחיפה ולבדוק מקרר ישן", אומר לי נרי, "מדובר במקרר ששימש "סליק" לנשק ותחמושת". קוטיק התקשר גם אלי וביקש שנבוא לראות את המקרר הנמצא במועדון של חברי ההגנה בחיפה. "נראה כי יש משהו מיוחד במקרר שבמועדון" אומר לי קוטיק. "אולי נוכל אנחנו לעזור להם לפתור תעלומה קטנה, היכן מצוי אותו "סליק". נרי ואנוכי החחלטנו לסע לחיפה ולראות במה מדובר. הגענו לחיפה ומצאנו את החבר קוטיק ממתין לבואנו. 

קוטיק ממתין לבואנו בפתח בית ההגנה

במועדון המתינו לנו מספר חברי הגנה מהפעילים במועדון: דוד ליטני  - משך ארבעים שנה היה מזכיר הסניף . היה איש מנגנון ההגנה בחיפה ופעל בחטיבת כרמלי. צבי הורנשטיין ואריה קוטיק אף הם מפעילי הסניף ויוסף לישנסקי, מי שהיה אותה עת יו"ר סניף חברי ההגנה בחיפה. 









המועדון נראה היה כמקום מוזנח, אך ניכר היה בו שהוא בתהליך של ניקוי, סידור וארגון המקום. על אחד הקירות תלוי היה ארון תצוגה גדול, סגור בחזיתו בדלתות זכוכית ובתוכו נראו תלויים וסדורים כלי נשק שונים. לצידו של ארון התצוגה היה ארון קטן ובו כרטיסיות ישנות של חברי הגנה מימים עברו. הכרטיסיות היו מזהיבות מיושן, אך סדורות וארוזות ב'כיסי' ניילון בגודל תואם. ניכר היה שתכולתו של הארון נמצאת אף היא בטיפול וארגון החומר הישן המצוי בו. בקצהו השני של המועדון ניצב בפינה מקרר קרח ישן ומאובק שנראה כ'מבויש' קמעה. 

מקרר הקרח הישן במועדון חברי ההגנה בחיפה 
כזה היה סיפורו של המקרר, כפי ששמענו אותו במועדון,מפי החברים שהמתינו לבואנו : 
"החלטנו לנקות ולערוך סדר במועדון. לחדשו, לרעננו ולהחזירו את המקום לפעילות מפגשים של חברי ההגנה החיפאים. תוך כדי  עבודות הניקיון וסידור המקום, משך את תשומת ליבנו מקרר קרח קטן ומאובק, שנראה היה כזרוק בפינה כחפץ שאין בו ענין. תחילה חשבנו לזרוק את המקרר. ברור היה לנו, שכיום אין לנו צורך בו. חשבנו להזמין "אלטאזאכן" שיקח את המקרר מפה. אך כאשר הסטנו אותו מפינת החדר,  קלטו עיננו לוחית נחושת קטנה שהוטבעה על המקרר ועליה נחרטו המילים הבאות:
סליק – אחת העבודות
של הח' יהודה סנדברג ז"ל
 שחייו היו קודש להגנה  





"סליק"?  כאן כתובה במפורש  המילה "סליק"!! 
אך היכן הוא אותו "סליק"?     

כשראינו את לוחית הנחושת הקטנה, הבנו כי יתכן ויש כאן משהו בהקשר למילה  "סליק" הכתובה על הלוחית והחלטנו להזמינכם". תם סיפורם של החברים כשכולנו עומדים סביב המקרר. אחזנו במקרר, דפקנו על דפנותיו, פרקנו את תא הקרח, אך לא מצאנו דבר. הצעתי לחברים: "בואו נהפוך את המקרר על ראשו ונראה אולי יש משהו בתחתיתו". שינסנו מותניים, חבקנו את המקרר מכל צדדיו והופ – משהו מפתיע קרה. תוך כדי היפוך המקרר, השתחרר המכסה העליון מעצמו והחליק לצד ולעיננו נגלה תא, בו ניתן היה להסתיר שניים-שלושה כלי נשק קטנים, אולי אקדחים ומספר קופסאות תחמושת, כדורים לכלים. גם בדפנות הפנימיים של המקרר היו תאים שיכלו לשמש מסתור ל"סטנים" ו/או לרובים.
אכן, היה זה רגע מרגש. רגע של נגיעה בהיסטוריה שלפני קום המדינה. 

תגלית מסתור ה"סליק" 
מכסה המקרר החליק ומסתור ה"סליק" נתגלה 
הצילום בוצע על רקע תצוגת כלי הנשק שעל קיר מועדון חברי ההגנה בחיפה  















עלה במוחי רעיון.
הצעתי לחברים, שנטפל בהעברת המקרר לתל-אביב, לתצוגה ב"מוזיאון בתי האוסף" ביפו.
בו במקום  סוכם שאכן כך יעשה ובשובנו לתל-אביב טופל העניין והמקרר הועבר מחיפה לתל-אביב והוא מוצב לתצוגה בביתן ה"סליקים" ש"במוזיאון בתי האוסף" ביפו. 
כזה הוא סיפור גילגולו של מקרר ה"סליק" 
המשך יבוא                                    

ציפקה – מראיינת ותחקירנית מתנדבת לארכיון ההגנה
 כל התמונות בפרק זה צולמו על ידי ציפקה דגן. 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

ה"סטן" - The Sten Gun / פרק ב'

20.11.2014
            סיפורו של מקום 
ה"סטן"  -  The Sten Gun    
המשך:  ה"סטן" חלק  ב' 


הסבא הנכד וה"סטן"                     

סיפורים קטנים מימים רחוקים ... 
                  דף ממחברתה של ציפקה - זיכרונות

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

שלוש פעמים נסעתי לעמק יזרעאל לראיין את ניצן. בביקורי השלישי, לפני שנפרדנו, לאות תודה על שראיינתי אותו, הגיש לי ניצן זר פרחים ושקית פירות שסק מהעץ שצמח ליד ביתו. כוס קפה מהביל, צילום תמונה למזכרת ואני שומעת אותו אומר לי: "ציפי, בואי אראה לך משהו מיוחד". ביתו בנוי היה על מדרון הגבעה ובשיפוע התחתון היה לניצן חדר קטן. מדפי ספרים ישנים ומאובקים, שולחן ושני כסאות, פינת קפה ומיטת ברזל כזו שקראנו לה בפלמ"ח ובקיבוצים "מיטת סוכנות". היות ומיטות ברזל פשוטות כאלה היו מייצרים בכמויות גדולות לעולים החדשים שהגיעו לארץ לאחר תום מלחמת העצמאות.  

ניצן הרים את שולי כיסוי המיטה ושלף מתחת למזרון הקש חבילה שנראתה כבדה והייתה עטופה בבדים. נדרכתי מסקרנות לדעת מה מסתתר בחבילה המוזרה הזו. ניצן הסיר בזהירות את הבדים שעטפו את החבילה, הניח אותם על הרצפה ומתוך החבילה החל לבצבץ כלי נשק מוזר. "מה זה"? שאלתי את ניצן. הוא חייך ואמר: "זהו "סטן" 'מיוחד', שמאחוריו ישנו סיפור קטן. ישבתי על הכסא וכזה היה סיפורו של ניצן: 

" באחד הימים, כשעבדתי עם מספר בחורים בפרדס, בעת המנוחה שאלו אותי החבר'ה אם ארשה להם להסיר כמה ענפים מעץ לימון, כי עליהם להכין לעצמם "מקלות קאפאפ" לאימונים בפלמ"ח. "מקלות קאפאפ" מעץ לימון, נחשבו בעיני החבר'ה למקלות ,הכי טובים והכי חזקים". מובן שהסכמתי, אומר ניצן, ואף סייעתי להם לבחור ולנסר כמה ענפים ישרים כפי שרצו.

לפתע שאל  אותי אחד הבחורים: "תגיד לי ניצן, האם אתה מסוגל לירות ב"סטן" ישר מהבטן ולפגוע 'בול'?" ראוי להזכיר, כי ל"סטן" ישנה קת ברזל ארוכה, לכן קשה להשעינה ביציבות על הבטן, לירות מהבטן ולפגוע 'בול'. "אין בעיה" עניתי להם. בתשובה אמרו לי החבר'ה: "ניצן, בוא נעשה תחרות ונראה מי יצליח טוב יותר בירי כזה לפגוע 'בול' במטרה".
בסוף יום העבודה נפרדנו. החבר'ה הלכו לאהלי הפלמ"ח ואני נשארתי בפרדס והורדתי גם לעצמי קטע של ענף עבה יותר מעץ לימון כל שהוא. בשובי לחדרי, טיפלתי בכלי ובסוף שבוע העבודה נפגשתי עם הבחורים לתחרות הירי. כך זכיתי בתחרות עם הפלמ"חניקים לפגוע 'בול' במטרה שהוצבה לפני.
מראה ה"סטן" לאחר שעבר את טיפולו של  ניצן 

קת מיוחדת מעץ לימון שהורכבה על ה"סטן" - במקום קת ברזל שהייתה לכלי במקור   
את ה"סטן הזה שמרתי לי למזכרת. גם כאשר נערך בקיבוץ 'איסוף כלים', כמו בכל הארץ על פי הוראות המשטרה, אני לא מסרתי ולא אמסור את הכלי שלי. בשבילי זו מזכרת מסיבה נוספת: כשהגיע מועד גיוסו של נכדי לצה"ל, התקדם הבחור לקורס קצונה ובאחד מימי חופשה מהצבא, בא אלי הבחור וסיפר לי - שבאימוני הירי שעבר, הן בטירונות והן בקורס לקצונה, היה הוא הצלף הטוב שבחבורה. כשנשאל, כיצד זה שאתה 'פייטר' כזה ? ספרתי להם על ה"סטן" המיוחד שלך סבא, שהוא הוא זה ששימש אותי בילדותי לאימוני הירי".
כך, בזכותו של סבא, בזכות  ה"סטן" של סבא, 
נהיה הנכד לצלף  בצה"ל. 
הערה:  
סיפורו זה של נחום היה לאחר מבצע גדול שנערך בארץ,  לאיסוף כלי נשק וציוד צבאי שהיו בידי אזרחים.
 המטרה הייתה לאסוף אותם ולמוסרם למשטרה בלא צורך בהזדהות. 
     המשך יבוא      
   ציפקהמראיינת ותחקירנית מתנדבת לארכיון המרכזי של ההגנה בתל-אביב
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

יום חמישי, 20 בנובמבר 2014

ה"סטן" - The Sten Gun / פרק א'

20.11.2014
                 סיפורים קטנים מימים רחוקים...

מתי וציפקה דגן עם ה"סטן" של פסח איילון
שהיה מנהל "מכון איילון" 
המכון בו יוצרה התחמושת ל"סטנים" 



ה"סטן"  -  The Sten Gun
   
      ה"סטן"  מה הוא  -  מאין בא הוא ?          
 פרק א'                
  
   דף ממחברתה של ציפקה – זיכרונות....   
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

כמעט בכל מקום בו מסופר על מלחמת העצמאות ותקופת המאבק שקדמה להקמת המדינה, מוזכר ה"סטן" ככלי נשק שהיה בידי לוחמי המחתרות. ה"סטן" היה נשקם האישי של מרבית לוחמי תש"ח, במיוחד בתקופה הראשונה של המלחמה עד שהחלו להגיע לארץ משלוחי הנשק הראשונים, שהועברו והוברחו לארץ מארצות שמעבר לים. עם פרוץ מלחמת העצמאות, לא היו לנו תותחים ולא היו לנו טנקים, לא אווירונים ולא אניות מלחמה. היו לנו כלים קטנים - מרגמות ואקדחים, מכונות ירייה ורובים ו-"סטנים". עם כלים קטנים אלה היה עלינו להדוף את אויבנו, שבאו לתקוף אותנו מכל עבר, עם צבאותיהם הגדולים והמצוידים. 



מה היה מקורו של כלי קטן זה? כיצד התגלגל אלינו? כיצד יוצר בתנאי מחתרת והפך להיות כלי נשק קטן אך חשוב במלחמתנו ההיסטורית - המלחמה והמאבק לחיים, להישרדותנו ולהקמת מדינת-ישראל. מספר שנים לאחר קום המדינה, באחד מביקורי בתעשייה הצבאית של מדינת-ישראל, שמעתי את המשפט הבא:   
"כל כלי חדש הינו בדרך כלל פיתוחו של הכלי שקדם לו".  גם ה"סטן" היה כזה.

ה"סטן" הינו תת-מקלע ולא "רובה סטן", כפי שהוא מוזכר מידי פעם באמצעי התקשורת.   
(כך הוזכר גם באחת מתכניות הטלוויזיה ששודרו ביום העצמאות האחרון). ה"סטן" שיוצר בתעש' ההגנה במחתרת, היה חיקוי לתת-מקלע בריטי:   "סטן-גן" = British Sten Gun  . 

בראשית מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, השתמשו בצבא הבריטי בכלי נשק מסוג "טומי-גן".  כלים אלו נרכשו מארצות- הברית, אך רכישתם הייתה יקרה לבריטים ובשנת 1941 הוחלט ליצר תת-מקלע בריטי, מתוצרת עצמית. בשנה זו החל בצבא הבריטי השימוש בתת-מקלע "סטן-גן", שיוצר בבית החרושת הבריטי לרובים "אנפילד" = Enfield.

שמו של ה"סטן" מורכב מראשי תיבות שמותיהם של שני ממציאי כלי ה"סטן": 
שפרד + טורפין (Sh+T) בתוספת שמו של בית החרושת לנשק אנפלד, בו יוצרו הכלים.
(יש הטוענים כי שתי האותיות EN הינן אותיות ראשונות של שם המדינה:  אנגליה = ENgland ).
STEN = Shepherd / Turpin / Enfield

הבריטים יצרו מספר דגמים של הכלי, אך הפופולרי ביניהם היה דגם סימן 2 שהיה זול ו'פשוט' ביצורו. קטן יחסית ונוח לאחיזה בירי, בכך שמקום הכנסת המחסנית שימש גם לאחיזה וייצוב הכלי בשעת הירי. כארבעה מיליון כלים מדגם זה היו בשימוש בצבא הבריטי. הכלי סופק ליחידות מסוימות, במיוחד ליחידות קומנדו, ואף היה נשקם האישי, במיוחד של מפקדים ביחידות שונות...

חיילים ארצישראליים ששרתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, רבים  בהם חברי ה"הגנה", אספו נשק שנותר בשדות הקרב במדבריות צפון אפריקה ודאגו להבריחם בדרכים שונות, ממדבריות לוב ומצרים לארץ-ישראל. בתוך ערימת שקי שלל כלי נשק אלה נמצאו גם "סטנים", ששימשו דגמים ליצור הכלי בתעש' ה"הגנה". 
בארצות-הברית נקרא הכלי – "טומי-גן"
בבריטניה נקרא הכלי – "סטן-גן"
ובישראל הוא נקרא – "סטן"

לאחר שהצליחו בתעש' לייצר את הכלי, קיבל הכלי את השם   ת.מ.ת. = T.M.T  
פרושן של אותיות אלה הוא בשלוש מילים בעברית:  
"תת-מקלע-תוצרת" =  T.M.T 
הכוונה הייתה שזהו תת-מקלע תוצרת, - תוצרת עצמית שלנו, כמובן!! על הכלים שיוצרו בתעש', הוטבעו שלוש אותיות אלו באנגלית .T.M.T. אך עד היום נוהגים בארץ לכנות כלי זה  בשם "סטן".  

בתמונה מימין נראה הסטן עם מחסנית הכדורים שלו
בתמונה משמאל נראות בברור שלוש אותיות המוטבעות על בית המחסנית של הכלי :  T.M.T 
כלי זה הינו אחד הכלים שיוצרו בסידרה הראשונה של התעש' במחתרת 
היה זה נשק אישי של פסח איילון, שהיה מנהל במפעל ליצור הכלים. 
לכבוד פתיחת "מוזיאון מכון איילון" - פסח מסר את הכלי לתצוגה במוזיאון המכון התת-קרקעי.
אברהם ויינברג היה אחד מראשוני עובדי תעש' ההגנה במכון "אלף", בתום מלחמת העצמאות כתב ספר קטן, בו ביטא את זיכרונותיו האישיים ואת התרשמותו מהנעשה סביבו בתקופת עבודתו במכון. כך מתאר אברהם בספרו את פגישתו הראשונה עם ה"סטן". 
"פרקי תעש"  - ספרו של אברהם ויינברג   1951 

"... יום-יום היו מופיעים כלי-ההובלה של המחתרת: "הבוטגזים", "החביות",  "המכונית של אלוני" ובעיקר "הגמד" בעל 
הכרס  עם כושר-קיבולו העצום -  (היו מביאים שלל ממדבריות מצרים ולוב, היו אלה כליי נשק שנשארו עזובים בשדות הקרב לאחר נסיגת הגרמנים ממדבריו צפון אפריקה. -צ.ד.). 
 היו פולטים ומורידים ל"סליק" של מכון "אלף", "שחורות" ("שוורצלוזה"- צ.ד.) של המדבר המערבי, ובראדות  ובראונינגים וטוינגנים וטומי-גנים ושאטו - [כלים] שבורים וחלודים, שרופים ומגואלי-דם, מעופשים עד-כדי גועל.  
ובפינת הנשקים ב"אלף", כמה אהבה, כמה מרץ היא השקיעה בשברי-כלים אלה: פרקו, ניקו, תיקנו, יצרו והתקינו חלקים חסרים  או החליפו חלקים פגומים. גרוטאות הובאו למכון "אלף" והודות לפינת "נשקים" זו, יצאו למחסני ה"חימוש" כלים מצוחצחים, מוכנים לשעת-צורך העתידה לבוא.  

באחד ה"טרנספורטרים" הובא גם ה"סטן" שכה חיכו לו. ירדתי ל"סליק" והעליתי שק אחרי שק והנה אורו עיני: מצאתי בין הגרוטאות חלקי ברזל מוזרים ובן רגע הבנתי כי  הנה הוא ה"סטן" !!
גולם לדוגמה ולא נשק! ריתוך פשוט ועיבוד גס!  
כאילו יצא ישר מידיו של נפח, אי-שם בכפר נידח !
נדהמנו מפשטותו של הכלי וצהלנו: זה הכלי, כמוהו נצליח לייצר !!
וג'וערה זכתה ובתחומה נהייה הפלא – "סטן עברי ראשון יורה" !!   (סוף ציטוט)
***
בשנים 1943-1944 יוצרה בתעש' ה"הגנה" במחתרת 
הסדרה הראשונה בת  650 "סטנים" !  
ציפקה  דגן 
כעבור שנים זיכרונות והירהורים
     ואנחנו כאן ב"מכון איילון", ישבנו מתחת לפני הקרקע ויצרנו את תחמושתו של הכלי. 
עד לפרוץ מלחמת העצמאות  יוצרו ב"מכון איילון"  
שני מיליון ורבע  כדורי 9 מ"מ ל"סטנים" ולאקדחים!! 
ועוד כמיליון ורבע כדורים יוצרו משך תקופת מלחמת העצמאות עד לסגירתו של המכון לקראת תום המלחמה. 
     
                                               *  המשך ל"סטן" פרק ב' - לחץ כאן  !! 
 ציפקה – מבנות הפלמ"ח שעבדו  ב"מכון איילון"  בתש"ז-תש"ח 1947-1948 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*