יום ראשון, 8 ביולי 2018

"השבת השחורה" - 'רגבים' במצור...

29 ביוני 2018 

   סיפורי זיכרונות  מימים  רחוקים...         


"שבת שחורה וכלניות אדומות" 




 פלמ"ח - מחלקת "רגבים" במצור     
חיוך של פלמחניקית לאחר הבריחה מהמצור... 

ש ב ת
 ל' בסיון תש"ו -  29 ביוני 1946


 זיכרונות מהמצור הבריטי על קיבוץ יגור
החיים ב"גיטו" שהקימו הבריטים בלב הקיבוץ                   
ותכסיסי הבריחה מהקיבוץ הנצור...       
זיכרונות ממחברתה של  ציפקה  (צפורה דגן)  

 *~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
 "השבת השחורה" 
השם "השבת השחורה" ניתן לאירועי שבת זו על-ידי הישוב העברי  בארץ, רק לאחר אירועי אותה השבת. 
אך מתי דגן כינה שבת זו בשם :  
"שבת שחורה וכלניות אדומות". 
"כלניות אדומות - מדוע ? 
 קראו בהמשך ותבינו את משמעותו של השם. 
***
בשנת 1946 גבר המאבק של הישוב העברי בארץ כנגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. 
שיאו של המאבק, שהיה המקיף שבין מבצעי המאבק בבריטים, היה ב"ליל הגשרים", בלילה  שבין 16-17 ביוני 1946 . בלילה זה פשטו יחידות פלמ"ח על 11 גשרים שהיו בגבולות היבשתיים של ארץ-ישראל, תוך כוונה להפגין את יכולתו של הישוב העברי בארץ וכוחה של ה"הגנה" לנתק את הארץ משכנותיה.  המטרה הייתה להראות לבריטים, כי על אף היותנו ישוב קטן בארץ - כוחנו רב. כעבור כשבועיים, בתגובה לפעולה זו, פשטו עשרות אלפי חיילים ושוטרים בריטים על שורה ארוכה של ישובים ומוסדות עבריים בארץ. נערך מצור, בוצעו חיפושים ותוך שעות נעצרו כ-3000 יהודים, בהם חלק נכבד ממנהיגי הישוב העברי בארץ-ישראל. בפעולתם זו קיוו הבריטים להשיג שתי מטרות:  
   א.   לעצור אנשי הגנה ובמיוחד מפקדים וחברי פלמ"ח, ארגון שמוגדר היה אצלם כ"כח צבאי מחתרתי" של הישוב העברי, בנוסף למטרתם לתפוס את  מנהיגי הישוב העברי בארץ. 
   ב.  מטרה חשובה נוספת הייתה להם, לגלות ולתפוס את מחסני הנשק הסודיים של ההגנה - ה"סליקים" של המחתרת.  

מטרתם הראשונה צלחה בידם רק בחלקה, היות ומרבית הפלמ"חאים חמקו מתחת לידיהם, ברחו והסתתרו ימים ספורים עוד לפני ה"שבת השחורה". דבר זה נעשה בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לש"י (שרות הידיעות של ההגנה). ובאשר לנשק ותחמושת, גם בכך לא הושגה מטרתם במלואה, פרט לאשר היה בקיבוץ יגור, מקום בו התגלו "סליקים" רבים ובהם כמויות נכבדות של נשק ותחמושת השייכים להגנה ולפלמ"ח. 
כוונתם של הבריטים לפגוע בכוחו הלוחם של הישוב העברי בארץ נכזבה 
והפלמ"ח המשיך להתקיים !!  
ארועי שבת זו נשארו חרוטים בזכרונם של אנשי הישוב העברי בשם 
"ה ש ב ת   ה ש ח ו ר ה"   
   מתוך העיתונות                 
* * *
לימים הכינותי כתבת זיכרונות אישיים לירחון "נעמת" ולאחר שמתי דגן (בעלי) קרא את הדברים שכתבתי, אמר:  
"כולם נוהגים לקרוא לאירועי שבת זו בשם "השבת השחורה". 
אני מציע לך להוסיף לשם זה גם את המילים "וכלניות אדומות". 

'כלניות אדומות' היה הכינוי השגור בפינו באשר לחיילי יחידת הצנחנים של "הדוויזיה ה-6 המוטסת",
חיילי יחידה זו חבשו כומתות אדומות לראשם ולכן כונו בשם "כלניות אדומות". 
הם-הם היו אלה שביצעו את פעולות אותה השבת בקיבוץ יגור".  
מתי דגן ז"ל   (1928-1989


ואכן, כך הגשתי את הכתבה למערכת העיתון, שהודפסה תחת הכותרת:  
"ש ב ת   ש ח ו ר ה   ו כ ל נ י ו ת   א ד ו מ ו ת" 





מתי נפטר זמן קצר לאחר שהכתבה הופיעה  בעיתון...

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*
צליליו של פעמון טרם שחר... 
השחר טרם עלה ומוט ברזל היכה בעוצמה רבה בטבעת הברזל שהייתה תלויה ליד הכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ. היה זה 'פעמון' הקיבוץ, שבוקר-בוקר כך העיר את החברים משנת הלילה לקום ליום עבודתם. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. אותו לילה הלכנו לישון כשאנו לבושים בבגדים, בהתאם להוראות שקבלנו ממפקדינו וחלק מהחברים ישנו גם כשהם נעולים בנעליהם הגבוהות. זינקנו מהמיטות ורצנו איש-איש למקומות אליהם הוצבנו מראש, לשמירה לאורכן של הגדרות שהקיפו את הקיבוץ. 

חיי העבר יורדים לדלי...   
היינו חברים בהכשרה מגויסת בפלמ"ח,  פלוגה א' בקיבוץ יגור - מחלקת הכשרת "רגבים".     
ימים ספורים לפני אותה השבת, הודיעו לנו במסדר הערב, שהבריטים עלולים לפרוץ למשק כדי לתפוס ולעצור חברי פלמ"ח וחברי קיבוץ ולחפש "סליקים" של נשק ותחמושת. קיבלנו הוראה להשמיד מידית ולשרוף את כל התמונות והמכתבים האישיים שהיו לנו, שבהם ניתן לזהות את שמותינו וכתובות משפחותינו. ישבנו במרפסת הארוכה של הצריף, בפתחם של החדרים בהם התגוררנו. לקחנו את דלי הפח ששימש לשטיפת הרצפה וזרקנו לתוכו את התמונות והמכתבים שהיו לנו . 


דלי לשטיפת רצפות 
"הדלקתי גפרור אחר גפרור וזרקתי את הגפרורים הבוערים לדלי.  
קרעתי את המכתבים שנשלחו אלי מהעיר, מכתבים שקבלתי מאמא, סבא וסבתא ומחברים. תלשתי תמונות מהאלבום הקטן שהיה לי - קרעתי הכל וזרקתי לדלי. כך שרפתי הכל באש הקטנה. הסתכלתי בלהבה שבדלי והרגשתי שכל עברי נשרף ונעלם ..."   
* * * 
קבלת שבת אחרונה - בליל "השבת השחורה" 
יום ששי  28.6.1946. הייתה זו שעת לפנות ערב טרם כניסת השבת. אותו יום אמורים היינו לחגוג את קבלת השבת במועדון החדש שקיבלנו מהקיבוץ. היה זה צריף גדול וישן, שסיימנו לשפצו ולנקותו. הצריף היה סמוך לגדר הצפונית של הקיבוץ, שגבלה בכביש הראשי שהוליך מחיפה לעמק. סיימנו לקשט את המועדון ועמדתי לתלות פלקט ארוך שהכינותי. על הפלקט נכתבו המילים הבאות: 
      "הבונים יבנו   המעפילים יעפילו   והמגינים יגנו"  
רק חבל שהבריטים לא ידעו לקרוא עברית... 


 חיילים בריטים, טנקים ורכבים  
מתארגנים מעבר לגדר ומקיפים את הקיבוץ מכל עבריו.




הפלקט נתלה בשעה שעל הכביש שמעבר לגדר, כבר פרושה הייתה שיירת שריוניות וכלי רכב צבאיים של הצבא הבריטי, שהיו בשלב כיתור הקיבוץ.  
השמש שקעה והחבר'ה התכנסו במועדון לחגוג כדרכנו את קבלת השבת, בחולצות שבת לבנות ובהדלקת נרות לשבת. קראנו פרקי קריאה ובילינו את הערב בשירה ובריקודי-עם כפי שנהגנו בכל ליל שבת.  

***
בתצפית מאחורי המתרסים... 
השעה ארבע לפנות בוקר. נקישות פעמון הברזל הקפיצו אותנו מהמיטות. רצתי למתרס שהיה באחד הרווחים שבין צריפים, שהיו לאורך הגדר המערבית של הקיבוץ. שקט וחושך שררו סביב. שכבנו מאחורי המתרס, שמורכב היה מערימת מיטות ברזל שבורות וארגזי תפוזים שבורים. מה זה? חשבתי לעצמי, האם שברים אלה אמורים להגן עלינו? העיניים בולשות אל בין שורות הגפנים שבכרם המשתרע מולי ובמוחי עולה המחשבה: "למה התכוונו המפקדים שלנו כשנתנו לנו הוראות: להתנהג  ב"התנגדות-פסיבית"? מה פרושן של מילים אלו?  זה לעשות או לא לעשות? מה לא לעשות ומה לעשות, חשבתי לעצמי... 

רובים אנגליים מכודנים 
רובה בריחי בריטי ליי-אנפילד - Lee-Enfield   
הזמן הזדחל לאיטו. אור ראשון של שחר הפציע והחל להאיר את הסובב אותנו. לפתע נראתה שורת חיילים בריטים מתרוממת מבין שורות הגפנים, כשבידי חייליה רובים מכודנים והם הולכים וקרבים אלינו, כשהכידונים שבראשי הרובים בוהקים אל מול אור השחר העולה. היה זה רגע מפחיד. החיילים קרבו אלינו ודחפו אותנו אל שדירת העצים שהייתה מאחורינו. הם ניסו להמשיך להדוף אותנו בכיוון לחדר האוכל של הקיבוץ, אך אנחנו התנגדנו להם, ישבנו על האדמה ו- שרנו...


מאחורי הצריף נראה טנק בריטי שפרץ לשטח הקיבוץ. 
מאחוריו נראים אהלי פלמ"ח עגולים. 

להביורים מול אנשים...
לפתע שמענו רעש חזק קרב. מהקצה הצפוני של השדרה הגיח טנק להביור גדול ומבהיל וסובב את הקנה שבראשו בכיוון למרכז השדרה. תוך דקה-דקותיים ניתז מלוע קנה הטנק זרם חזק של נוזל סמיך בצבע חום-זהוב. לא ידענו מה זה. היה לנוזל ריח מוזר והיה מי שאמר: 'מהיכן אספו הבריטים כל-כך הרבה שתן וצואת פרות מהרפתות?... אך לא היה זמן למחשבות. מי שהזרם החזק של הנוזל הסמיך פגע ודבק בו, נפל לאדמה או ש'טאטא' אותנו  בכיוון לחדר האוכל...

*
חברי פלמ"ח מחלקת "רגבים" יושבים למרגלות הטנק הבריטי 
 חברי הקיבוץ מתקהלים מאחוריהם 
(ציפקה יושבת בשער ארוך גולש, שנייה מימין)


הייתה זו שעת לפני הצהריים. לפתע פסקה התנועה בחצר המשק. החיילים הבריטים נעצרו מפעילותם וגם הטנקים הכבדים כיבו מנועים ונעצרו במקומם.
מה קרה?

התברר, שהחיילים הבריטים עושים 'הפסקת לחימה',   הייתה זו "שעת-התה" האנגלית-מסורתית = שעת
 "Tea Time"  בריטית-קלאסית...
שותים תה ומעשנים סיגריה וכמובן, גם נחים מעט מהלחימה... אך אנחנו הפלמ"חניקים הצעירים, החלטנו לשבת על האדמה לפני שרשרות הטנק הבריטי הכבד, במחשבה ש'כאילו', אולי זה מה שיעצרם מלהמשיך לנוע אל תוך המשק בגמר מנוחתם...

במלכודת - במרתפי המטבח וחדר האוכל 
נדחפנו אל תוך חדר האוכל, שמלא היה באנשיםחלקם עמדו צפופים וחלקם ישבו על הריצפה מכוסים בנוזל הסמיך שהותז עליהם מהטנק, אך לאחר מכן גם דרך חלון עליון אל תוך חדר האוכל. בינתיים התברר שהיה זה נוזל 'מזוט', סולר בלתי מזוקק... מישהו נתן הוראה לגשת לברזים ולהרטיב מטפחות. ליד הברזים היה צפוף. ירדתי במדרגות אל מחסני האקונומיקה (מחסני המזון של המטבח). שם עמד חבר שהחזיק בידו צינור מים וחברים ניגשו להרטיב ממחטות-אף גדולות שהיו בשימוש אצל החברים בימים ההם והחברות הרטיבו את מטפחות הראש המשולשות שהוסרו מראשן. כשעליתי בחזרה לחדר האוכל, עברתי במטבח וראיתי בחורים שהסירו מגופם את גופיות-העבודה האפורות שלבשו וטבלו אותן בסיר גדול שניצב על גבי פרימוס גדול שהיה בפינת המטבח. הסיר מלא היה בתה חם, תה ששומרי הלילה הכינו לחברים לארוחת הבוקר של השבת.

החיילים הבריטים הביאו קורות עץ מהנגרייה וחסמו את כל חלונות חדר האוכל. רק שני חלונות בקיר הדרומי הפונה בכיוון למורד הר הכרמל, הושארו פתוחים. על אדן החלונות האלה שכבו חיילים עם רובים, שעליהם הורכבו מטולי-רימונים. והרובים כוונו לחברים הנצורים בפנים. גם הדלתות הגדולות נחסמו, פרט לדלת קטנה וצרה שהייתה בקיר המזרחי של חדר האוכל והושארה פתוחה. הזמן הזדחל והמתח עלה. לא ידענו מה עומד לקרות.  

קצין בריטי עלה על שולחן שהוצב ליד הדלת הפתוחה והחל לדבר אלינו באנגלית, אך אנחנו לא הבנו מה אמר. מישהו תרגם את דבריו, שבהם נתבקשנו לצאת החוצה מהדלת הקטנה ולעלות למשאיות שהמתינו בחוץ. ברור שאיש לא זז. הקצין הכריז שהוא מוכן להמתין חמש דקות לביצוע ההוראה שלו, אך איש לא זז ממקומו. לפתע כולם קמו ועמדו על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של הימנון "התקווה": "כל עוד בלבב, פנימה, נפש יהודי הומייה... תמה שירת התקווה וממנה נמשכה השירה אל הימנון הפלמ"ח, הפותח במילים "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח... וברצף אחד, ללא כל הוראה משום מקום, לפתע, כולם פרצו בשירה אדירה של הימנון הפרטיזנים היהודים, הפותח במילים:
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה..."  

הקצין הבריטי נשאר עומד מסומר על השולחן, מתבונן בקהל המלוכד ומבטו כהמום מעוצמת השירה שפרצה מעומק הלב ועם כל הלב. חלפו שתיים-שלוש דקות של דממה. הקצין ירד מהשולחן, סובב מבטו לאחור, וסקר במבט אחרון את החברים העצורים. פנה לדלת, יצא וסגר אותה אחריו. תוך דקה-שתיים, מטח של ירי ורעש התפוצצויות נשמעו בחלל חדר האוכל. היו אלה התפוצצויות של רימוני גז מדמיע שנורו מרובי החיילים ששכבו על אדן החלונות. גז מדמיע שנורה אל תוך הקהל הצפוף שעמד בחלל הסגור של חדר האוכל . העיניים צורבות ודומעות והאוויר נהיה מחניק יותר ויותר...

אותו רגע לא חושבים מה משמעות ההוראה "התנגדות פאסיבית". רק מחשבה אחת ממלאת את מוחך: 'אתה נחנק! אתה  רק רוצה לצאת ולנשום אוויר צח'!!  אך דחיסות הקהל והצפיפות בכיוון לדלת הקטנה, יצרה מצב שלא ניתן היה להגיע אליה. באוויר פיצוצים ומסביב צעקות של פצועים ואנשים המרגישים שהם נחנקים... האוויר דחוס, מסריח ומחניק...

לפתע הרגשתי שמישהו תופס אותי בזרועי ומושך אותי בכיוון לדלת. היה זה מתי, חברי ובן זוגי האהוב שדחף אותי בכח החוצה וזרק אותי לימין הדלת, שם עמדו מספר חברים וחברות לבושים בסינורים לבנים - כצוות של עזרה ראשונה. מתי דחף אותי אליהם וצעק: "טפלו בה, היא פצועה"! עוד טרם סיים את דבריו ושני חיילים תפסו אותו  והשליכוהו בכח על המשאית, כאילו היה זה שק קמח...

המשאית הייתה מלאה באנשים שהחיילים תפסו. הם סגרו את הדלת האחורית של המשאית שמיד הסתלקה מהמקום, כשהיא לוקחת עמה למעצר את כל מי שהיו עליה. משאית ריקה אחרת נעמדה במקומה, מוכנה לקלוט עצורים נוספים. לא הייתי פצועה, אך נלקחתי לצריף שבו שוכנו חברים שנפצעו במהלך המאבק בבריטים ובהם היו גם כאלה 'שנחבשו היטב', כי גם הם היו 'פצועים קשה', ב- כאילו...

***
הקיבוץ התרוקן מחבריו. נותרו בו בעיקר נשים וילדים ומספר קטן של פלמ"חניקים. במרכז הקיבוץ הקימו הבריטים אזור שהיה מוקף וסגור מסביב בגידרות הרמוניקה של תייל דוקרני. השטח המסוגר כלל את הבניין הגדול של חדר האוכל ומספר בתי ילדים. כאן החלו להתארגן החיים בתוך ה"גיטו" שהבריטים הקימו במרכז הקיבוץ, לאלה שהושארו במשק. כל ענפי המשק החי ושאר ענפי החקלאות, היו מחוץ לתחום ה"גיטו". יום-יום יצאנו לעבודה בענפים החקלאיים מאורגנים בקבוצות קטנות, כשאנו מלווים בחיילים בריטים ששמרו עלינו עם רוביהם המכודנים, במשך כל שעות העבודה  בשדות. 

חיילים בריטיים - "כלניות" בכומתות אדומות,  
מחפשים "סליקים"  
בעזרת "מגלי מוקשים" - שנקראו גם 'מגלי מתכות'
*
חיפוש "סליקים" של נשק בשטחים פתוחים 
*  


 מחפשים "סליקים" בין בתי הקיבוץ.  
מאחוריהם בנין 'האיזולטור" של הילדים

(איזולטור = בידוד / בנין חדרי חולים לילדי הקיבוץ)
*
חיילים וכלבים - בחיפושיהם בין הבתים















ראינו את החיילים סורקים את השטחים בעזרת "מגלי מוקשים" ('מגלי-מתכות') ולאחר שגילו באקראי את "סליק" הנשק הראשון לא פסחו על אף פיסת קרקע ואף צינור שבלט מהאדמה ליד הבתים וביניהם. ראינו את הכמויות הגדולות של הנשק והתחמושת שהוצאו מ"הסליקים" וסודרו לבדיקה ולתצוגה  -  והלב התכווץ מכאב.

בכניסה לפחון נראה פתח סודי לירידה ל"סליק" 
ומימין, רוכן חייל בריטי לבדוק צינור תקוע באדמה
   צינורות כאלה שימשו פתחי אוורור 
ל"סליקים" התת-קרקעיים


 תפזורת תחמושת שהוצאה מ"סליק", כולל 
הרבה שרשירי ('שרשראות') כדורים 
לירי במקלעים

חיילי "כלניות" בכומתות האדומות בודקים   
פצצות למרגמות שהועלו למשאית צבאית. 
הפגזים בפינה הימנית למטה מסומנים באותיות  
DKMBE 
(מי יודע מה פרושו של סימון זה ? 

























גופי רימוני-יד
בקופסאות, בקרטונים ובארגז
*



קצין וחיילים בודקים מוקשי MK2  
מוקשים נגד כלי רכב מתוצרת בריטניה




















למעלה מימין - קנה מרגמה 3 אינטש (81 מ"מ) 
מימין למטה - מרגמה 2 אינטש 
משמאל - חייל בודק תת-מקלע תוממפסון ("טומי")
*
סיפורי בריחת פלמחניקים מהקיבוץ הנצור     
הפתק הנסתר...               

באחד הערבים ניגשתי ל"סידור העבודה", כדי לברר להיכן עלי לצאת לעבודה ביום המחרת. סדרן העבודה הסתכל עלי ושאל: "את מהפלמ"ח?  זה בשבילכם". 
הושיט ידו לצידו של השולחן והגיש לי פתקה שהייתה מגולגלת ונראתה כסיגריה. "קראי מה כתוב בפנים", אמר. פתחתי את הפתק המגולגל וראיתי שכתובות היו עליו שתי מילים:  הפלמ"ח לברוח !  

סדרן העבודה סיפר לי, שאת הפתק מצאו באחד מככרות הלחם שנפרסו אותו היום. יום-יום עם בוקר קיבלנו ככרות לחם טרי מתושבי חיפה, שנשלחו לחברים הנצורים בקיבוץ. דיווחתי לחברי הפלמחניקים על תוכנו של הפתק, והוחלט שכל אחד יחשוב ויתכנן כיצד לברוח מהמצור.

יום חדש האיר בשמי התכלת. השחר עלה והפעמון צלצל להעיר את החברים משנתם, לקום ליום עבודתם. הייתי בקבוצה בת עשרה חברים שהחיילים הבריטים ארגנו וסידרו אותנו בשורה וכך יצאנו דרך השער הראשי של הקיבוץ אל שטחי גן הירק שהיו מעבר לכביש הראשי. הלכנו בשורה עורפית, כשאנו מלווים בחיילים הנושאים בידיהם רובים מכודנים והם מלווים  אותנו ושומרים עלינו - שני חיילים בראש הקבוצה ושניים מאחוריה. 


יוצאים לעבודת החליבה... אך את מי חולבים ? 
מילה לוי-אייזנברג 
אותה שעה התארגנו מילה (לוי-אייזנברג)  ומיכה (תלם-שרגאי) לבריחה שתכננו יחדיו.
מיכה תלם-שרגאי 

לבשו סינרים לבנים ולקחו בידיהם דליים והלכו גם הם אל שער הקיבוץ. החיילים ששמרו בשער, לא נתנו להם לצאת מהמשק והשניים שלא הבינו אנגלית ולא ידעו לדבר בשפה זו, הסבירו לחיילים בתנועות של הצגת פנטומימה, שעליהם ללכת לחלוב את הפרות הנמצאות ברפת שמעבר לכביש. סוף-סוף 'הבינו' החיילים והשתכנעו לפתוח בפניהם את השער. השניים הודו לחיילים בחיוך לבבי וחצו את הכביש בריצה ובשמחה. מיד כשנעלמו מעיני החיילים, הסירו את הסינרים וזרקו אותם עם הדליים אל מאחורי שיחים וגלשו בצהלה אל תוך אפיק נחל הקישון ודרכו מהרו לברוח בריצה בכיוון לחיפה. אך מה באשר לחליבת הפרות? איזה פרות? - מעבר לכביש לא היו פרות לחליבה, אלא רק פרים להרבעה...
*
הרועה והכבשים -  "מים ביקש - חלב נתנה"... 
וסילי (יוסף בלומוביץ) לא ידע על פתק הוראת הבריחה ואותו בוקר נשלח לחלוב את הכבשים בדיר.
'וסילי' / יוסף 

כעבור זמן מה, ניגש אליו חייל בריטי צמא, זה ששמר עליו, ובקש מווסילי כוס חלב לשתייה. וסילי חלב בעבורו כוס חלב חם, מכבשה שהייתה לאחר המלטה. החייל לגם את החלב החם בשקיקה ובהנאה, אך תוך זמן קצר החל להקיא ולקלל ו- ברח מהדיר... החלב ששתה היה חלב ראשוני שנחלב מכבשה לאחר המלטה וזהו חלב הנקרא חלב כולסטרום. חלב ראשוני זה הוא מרוכז מאד ונוצר כך רק לאחר המלטה, בהיותו מיועד לעגלים בתקופה הראשונה שלאחר ההמלטה, אך אינו מוגש לשתייה לבני אדם...
*
אוטובוס "אגד" -  (דודג'  1944) 

בינתיים הגיעו לקיבוץ מספר אוטובוסים מחיפה ומהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור, והביאו אלינו בני נוער שהתנדבו וגויסו לבוא לקיבוץ לסייע בעבודות חקלאיות שונות - בקטיף ואסיף ירקות בגן הירק ולבצור ענבים בכרם. השעות חלפו ומעבר לעבודתי בקטיף המלפפונים, הקפדתי להיות מעורבת בין ילדי חיפה. במרחק מה מאיתנו ראיתי את אחד החברים נוסע בטרקטור בכיוון לכביש הראשי, מכבה את מנוע הטרקטור, קופץ מהטרקטור לכביש ומנופף בידיו לאוטובוס שהתקרב אליו. האוטובוס נעצר לידו, אף כי לא הייתה שם תחנה אוטובוסים, והנהג אסף את הבחור והסיעו לחיפה. גם זו הייתה דרך לברוח מהמצור הבריטי ולהגיע לחיפה.

קיץ - עונת הבציר בכרם  
אך חסרות ידיים עובדות לעבודת הבציר... 
בוצרים ו- בורחים... 
אותו יום נשלחו כרמלה (רודשטיין-לוצקי) ודבורה "הגדולה" (הלפרין-גולדברג), שתי בנות פלמ"ח, לעבודה בבציר ענבים בכרם. השתיים תכננו לברוח יחדיו, כשיזדמן להן. אל הכרם הגיעו גם בני נוער  מהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור. הייתה זו קבוצת בני תנועת הנוער העובד, שחלקם היו גם ב'הגנה'. הם אורגנו להתנדב לצאת לעזרת הקיבוץ הנצור ולסייע בעבודות חקלאיות בענפי המשק השונים. חלקם עבדו בקטיף תירס שהיה בחלקה שמעבר לכביש הראשי ואחרים בצרו ענבים בכרם שהיה למרגלות הר הכרמל.

כרמלהצ'קה 
היה זה יום עבודה נעים, כשהעבודה נעשתה בחברותא עם בני נוער צעירים ועליזים. משך כל שעות העבודה היו סביבם חיילים בריטים עם רובים מכודנים, ששמרו על הבוצרים הפזורים בין שורות הגפנים עמוסי הפרי המתוק.

הגיעה שעת צהרים, הבוצרים ריכזו את סלי איסוף קטיף הענבים בערימה והתארגנו ללכת לאוטובוס שיסיעם בחזרה לביתם. הבנות השתלבו בין בני הנוער ונסעו אתם לנשר. שם הלכו לתחנת האוטובוסים שבישוב ואמרו לנהג הנוסע לתל-אביב: "אנחנו פליטים מיגור"!! כמובן שהנהג הכניס אותן לאוטובוס והסיען לתל-אביב ללא תשלום. הן שהו בבית משפחותיהן, עד שקיבלו הודעה שהמצור על הקיבוץ הוסר ועליהן לחזור למחנה הפלמ"ח ביגור. הן הגיעו אלינו למושב שבי ציון ויחדיו חזרנו לקיבוץ.


ציפקה 
נעליים או סנדלים ? 
ציפקה / צפורה (דגן-גרינברג) - ובינתיים, מה קרה בגן הירק ?    
הגיעה שעת הצהרים. היה זה סופו של יום העבודה המקוצר. ילדי חיפה החלו להתקבץ ליד האוטובוס שהמתין לקחתם בחזרה לחיפה. עמדתי מוקפת בילדי חיפה והוצאתי את החצאית הפרחונית שהחבאתי בתוך מכנסי העבודה המכווצים וכך נראיתי יותר כילדה עירונית ולא כקיבוצניקית. עזבתי את הסל מלא המלפפונים שליקטתי ורצתי לאוטובוס שהחל להתמלא בילדי חיפה.

מבעד לחלון האוטובוס ראיתי את תמימה (ליפשיץ) חברתי, שיחדיו תכננו לברוח בין ילדי חיפה וראיתי שהיא אינה מצליחה להתקרב לאוטובוס. חייל בריטי עמד בסמוך אליה, כשהוא מאיים עליה ברובהו המכודן ועוצר מבעדה מלהתקרב לאוטובוס. תמימה 'בוכה' ומתחננת בפני החייל: "חיפה, חיפה" ומצביעה על האוטובוס. אך החייל צועק עליה: "יו קיבוץ, יו קיבוץ" ומצביע בקצה קנה רובהו על נעליה של תמימה...
תמימה 
נהג האוטובוס התניע את הרכב והחל בנסיעתו בכיוון חזרה לחיפה. ישבתי בחלקו האחורי של האוטו ומבעד לחלון ראיתי את תמימה הולכת בשורה עורפית בחזרה לקיבוץ... תכנית הבריחה של תמימה כשלה, היות והיא נעלה נעלי עבודה גבוהות, כנהוג בקיבוץ ואותי לא עצרו, כי הייתי נעולה בסנדלים כמו מרבית ילדי חיפה ובמקום מכנסים קיבוצניקים קצרים ומכווצים, הייתי לבושה בחצאית פרחונית, כילדה עירונית...

במסתור... 
לפני הבריחה מהקיבוץ נמסר לנו, שמי שיצליחו לברוח מהמשק, שישתדלו להגיע לבית ההסתדרות שהיה ברחוב החלוץ בחיפה ושם נקבל הוראות לאן לפנות. קיבלנו מספר מעות לקניית לחמנייה וכוס גזוז וכסף לכרטיס אוטובוס, כדי לנסוע לגליל המערבי.  היה עלינו להגיע לקיבוצים עברון וגעתון. כעבור מספר ימים נתבשרנו, שכמה מחברי הפלמ"ח שהיו עצורים במחנה המעצר בעתלית עומדים להשתחרר ביחד עם ילדי קיבוץ גבת, במסווה שגם הם כאילו 'ילדי גבת'. החבר'ה המשוחררים הגיעו אלינו בלילה, לאחר מסע רגלי שעשו
מקיבוץ גבת לקיבוצי הגליל המערבי. היינו שלוש בנות שהמתנו לבואם של הבנים וחולקנו לשלוש קבוצות קטנות. כל אחת מהבנות קיבלה קבוצה של בנים ופוזרנו לשלושה ישובים, כיתת פלמ"ח בכל ישוב. שהינו כשלושה שבועות בקיבוצים עברון וגעתון ובמושב  שבי-ציון שהיה ליד חוף הים.

איתרע מזלי ונשלחתי ביחד עם כמה בנים למושב שבי-ציון. כל אחד מאתנו נשלח לאחת המשפחות שבישוב, תוך הסבר לתושבים "שאנחנו חניכי הנוער העובד ובאנו  מתל-אביב ל"מחנה עבודה", כדי לסייע בעבודות החקלאיות של עונת הקיץ,. התושבים לא ידעו מי אנחנו והוסבר להם שכך אנחנו נוהגים בכל שנה. היינו שם תחת שמות בדויים והיה עלינו להשתמש רק בשמות אלה ולא בשמותינו האמיתיים.

שבי-ציון היה מושב חקלאי שיתופי שהוקם ב- 1938, במסגרת ישובי חומה ומגדל. מייסדי הישוב היו עולים שבאו לארץ מגרמניה. לכל משפחה היה בחצר ביתם 'ליפט' גדול, שבמקור שימש אותם להובלת הרהיטים שלהם מגרמניה לארץ-ישראל. לאחר שהליפט התרוקן, הוא נשאר מוצב בחצר ביתם ושימש כמחסן. בין החפצים שאוחסנו בליפט, היו גם מיטה, כסא ושולחן קטן ושם התגוררנו. היה לנו כייף, כשכל אחד מאתנו זכה לחדר פרטי לעצמו. את הארוחות אכלנו בבית ההבראה (!) שהיה במרכז המושב. מובן שהארוחות שהוגשו בבית ההבראה היו טעימות ומגוונות פי כמה לעומת האוכל שהוגש בקיבוצים. כך הייתה בעבורנו השהייה במקום, זכורה כחוויה נעימה.
הוסף כיתוב

ביום עבדנו בשדות, באסיף תפוחי-אדמה והיו בנים שעבדו בקציר. את הלילות היינו מבלים על חוף הים - בישיבה סביב מדורה, בשירה ובזלילת אבטיחים מתוקים שסחבנו משטח מקשת אבטיחים שהייתה בקרבת מקום. הרי ידוע :
ש 'בפלמ"ח לא גונבים - בפלמ"ח רק סוחבים'...



פעמיים משך תקופה זו נמסר לנו לצאת בלילה אל חוף הים, להדליק מדורה ולהמתין לבואה של אניית מעפילים שאמורה הייתה לנחות בחוף הזה. תפקידנו היה לסייע להורדת המעפילים לחוף. אמנם אניית המעפילים לא הגיעה באותם לילות אך אנחנו המשכנו לבלות בישיבה סביב המדורה עד לשעות הקטנות שלפני עלות השחר. תמה תקופת השהייה בגליל המערבי, הבריטים הסירו את המצור ואנחנו חזרנו למחנה הפלמ"ח שלנו בקיבוץ יגור.
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*
בחזרה לאהלי הפלמ"ח 
חוזרים למחנה הפלמ"ח -  מה קרה ל"סליקים" הפרטיים שלנו ?  
בית האיזולטור ומגדל המים של קיבוץ יגור
על רקע הר הכרמל 

(האיזולטור =  זהו בנין חדרי חולים לילדי הקיבוץ) 

המצור הבריטי הוסר מעל הקיבוץ. בהדרגה החלו חברי הפלמ"ח לחזור ולהתכנס בחזרה לקיבוץ, מהמקומות השונים אליהם ברחו והסתתרו. הבחורים הנותרים שישבו במחנה המעצר בעתלית, השתחררו אף הם וחלקם חזרו והגיעו בחזרה לקיבוץ, אף כי כמה מהחבר'ה נלקחו להמשך המעצר ברפיח.  

" נפרדתי ממארחי במושב שבי ציון וחזרתי לקיבוץ.  עברתי בין בתי הקיבוץ וראיתי את ההרס שהותירו הבריטים לאחר לכתם. הלכתי לחדרי שהיה בצריף של  הפלמ"חניקים, סקרנית לראות מה המצב בחדרי. החדר היה הפוך והחפצים האישיים של חברותי לחדר ושלי, זרוקים  ופזורים היו על הריצפה. נגשתי לפינת החדר, למקום בו החבאתי את תיק הארנק החדש שקיבלתי מאמא בצאתי לפלמ"ח. לפני המצור החבאתי אותו בתוך הקיר הכפול שמאחורי מיטתי וראיתי את הקיר הרוס בחלקו. 

מראה החדרים לאחר ביקור החיילים  הבריטים  בחדר.
זהו 'הטיפול' היסודי כשעשו חיפושים 'בעדינות'...






קיר החדר היה פרוץ והארנק נמצא זרוק וקרוע ליד החור שנפער בקיר. נראה כי החיילים עבדו בחדר בניסיון לפרק את הקירות הכפולים שהיו בצריף, כדי לבדוק אם ישנו שם איזה מסתור של נשק...  

הרמתי את הארנק מהרצפה וראיתי שהארנק רייק... 
מעניין חשבתי לעצמי, מה עשה החייל הבריטי בשלל שגנב ממני? בארנק הסתרתי עט נובע כחול, אותו קיבלתי מתנה מאבי ליום הולדתי,בהיותי בת-מצווה. על העט חרוטות היו המילים: "לצפורה באהבה - אבא". 





"מתי ואני ישבנו עצובים על המיטה ההפוכה ומתבוננים במראה הלא נעים, בלשון המעטה, שניגלה לעיננו. החלטנו ללכת בשביל המוליך אל מגדל המים של הקיבוץ, כדי למצוא את המקום בו עשה מתי "סליק" לעצמו, ימים ספורים לפני המצור.

מתי / מתתיהו 
ידעתי שמתי חפר בור קטן למרגלות מגדל המים, בו הסתיר ארגז עץ שהיה לו מכסה ובתוכו טמן חבילת תעודות שאותן לא רצה לשרוף. היה לו מזל שהחיילים הבריטים בחיפושיהם המדוקדקים עם מגלי המוקשים, לא גילו את ה"סליק" של מתי.

עמדתי בצד והתבוננתי במתי שחפר באדמה ומצא את הארגז שטמן באדמה ומצא אותו שלם וסגור. מתי פתח את הארגז ושלף מתוכו חבילת תעודות. היו אלה תעודות של בית-ספר וגן הילדים ותעודות של הצטיינות בספורט. עבורי הייתה זו פעם ראשונה שראיתי את התעודות האלה, אך נדהמתי לראות מה הוא עשה בהן לפני שהכניס אותן למחבוא בארגז. 
כל התעודות נשמרו באדמה ונמצאו במצב טוב, אך בכל תעודה היה גזור חור של 'חלון', במקום שהיה קודם שמו של מתי בעל התעודה. כך התברר לי,  מה היה הרעיון של מתי לשימור התעודות שלו והסתרתן באדמה. היה זה רעיון קצת מיוחד וקצת מוזר, לגזור בכל תעודה את המקום בו היה כתוב שמו של מתי: מתתיהו לייכין... 
סוף דבר   
לאחר שחזרנו לקיבוץ, נמסר לנו שהבריטים מצאו באחד הקיבוצים "סליק", שהיה מחבוא עם רשימות של כל חברי הפלמ"ח. כתוצאה מכך קיבלנו תעודות זהות מזויפות ובהן נרשמו השמות המחתרתיים, המזוייפים שלנו. שמי הפך להיות  תרצה בן-דוד (במקום צפורה גרינברג)  ומתי בחר בשם  עוזי קליין (במקום מתתיהו לייכין).

כעבור זמן קצר, הועברנו מפלוגה א' ביגור לפלוגה ד' בקבוצת חפציבה שבעמק יזרעאל וכעבור שנה נוספת בפלמ"ח, נשלחנו לעבוד בתעש' ההגנה במחתרת. בשנה שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה עבדנו מתחת לאדמה במכון ליצור תחמושת, (בשנים תש"ז-תש"ח / 1947-1948). מתי ואני נישאנו ולאחר מלחמת העצמאות נולדו לנו שני בנים, עוזי וארז דגן. 
כשבננו הבכור נולד קראנו לו בשם עוזי, כדי להנציח את שמו המחתרתי של מתי.

ארז דגן בילדותו 
עוזי דגן בילדותו













*
כן, היו ימים - ימים בהם 
לא על מגש של כסף ניתנה לנו מדינת ישראל  !!

* * *
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
   נספחים: 
חיילים בריטים וחברי קיבוץ משני צידי גדרות התייל. 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
   בהמשך :  
ראיון שנערך עימי לקראת יום העצמאות  
לציון 70 שנה למדינת-ישראל 
ופורסם בירחון "נשים"

 ירחון נשים







* * *
 לחץ כאן לקריאת הכתבה במקור - בדף פייסבוק של ירחון "נשים"


***

יום שלישי, 8 במאי 2018

"זקס" - מה זה ? מאין בא זה ? (זקס = Zex)

מאי 2018  
בציון 70 שנה למדינת ישראל 
עוד סיפורים קטנים מימים רחוקים...  

"זקס":  מיהו - מהו ?  מאין בא הוא ?? 

"זקס" !!! 
אולי הילדה המקסימה הזאת יודעת מה זה "זקס" ?
(ילדת הפלא - שירלי טמפל  )


"זקס" -  מילה קטנה וקסומה ("זקס" = Zex),   
מה משמעותה ?  
בשנות הארבעים של המאה העשרים, הייתה זו מילה שימושית בין חברי מחתרת ההגנה והפלמ"ח. שנים רבות לא ידעתי וסיקרן אותי לדעת, מה פרושה של המילה ומה מקורה. מידי פעם שאלתי, אך לאיש לא הייתה תשובה לשאלתי ולעצמי חשבתי, אולי זו מילה 'סתמית' ללא משמעות. 
* * *
משך ח"י (18) שנים התנדבתי להיות מראיינת ותחקירנית לתיעוד פעילותם של חברי הגנה ופלמ"ח בשנות טרום המדינה. כל הראיונות שערכתי (כ-120 פלוס...) הופקדו בארכיון המרכזי של ההגנה, המצוי בבית אליהו גולומב, בשדרות רוטשילד בתל-אביב - שם הם מופקדים לתיעוד ולמורשת לדורות הבאים.
ציפקה בדרך לראיון 
מראיינת חברי הגנה ופלמ"ח.
בתיק היד מצוי מכשיר הקלטה וקלטות. 

באחד הראיונות שערכתי, הזכיר המרואיין בדבריו את הביטוי "זקס", במשמעות הקשורה לסודיות שהייתה במחתרת. שאלתיו, "האם ידוע לך מה מקורה של המילה וכיצד התגלגלה להיות שימושית במסגרת המחתרתית שהייתה בתקופת שלטון המנדט הבריטי בארץ-ישראל? חייך החבר וסיפר לי את הדברים הבאים : 

"בשנות מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) חששו אנשי המחתרת הספרדית מלהיתפס על-ידי שוטרים שחיפשו אחריהם. כשהלכו ברחוב וראו שוטר או שוטרים מגיחים מאי-שם ומתקרבים למקום בו היו, היה מישהו מחברי המחתרת נותן שריקה קצרה וצועק בלחישה: "זקס"! מיד נפוצו כל חברי המחתרת 'לכל הרוחות', ברחו, הסתתרו ונעלמו.
"מדוע בחרו חברי המחתרת הספרדית במילה הזאת כסימן להתראה וסכנה"? הקשיתי ושאלתי. תשובתו הפתיעה אותי, כשהתברר לי שהמילה "זקס" קשורה למדים של השוטרים הספרדים! על מדיהם תפורים היו שישה כפתורים! ואכן, משמעותה של המילה "זקס" - זהו המספר שש! וכך, במקום לצעוק 'שוטר', צעקו את המילה "זקס". מתברר כי במספר שפות נוספות, המילה הנאמרת למספר שש יש לה צליל דומה, כגון: באידיש, בגרמנית או באנגלית לדוגמה: שש = SIX... 
לימים שמעתי ממקור אחר, שמקורו של הביטוי "זקס" בא מהשפה הגרמנית, היות וגם לשוטרים בגרמניה היו מדים שעליהם תפורים היו שלושה זוגות של כפתורים... והמספר שש הנאמר בגרמנית יש לו צליל דומה. כך גם בצליל דומה מבוטא המספר שש באידיש, בפולנית וברוסית ...
באתרו של רוביק רוזנטל מופיע הסבר נוסף למילה "זקס" - לחץ כאן לקישור

* * * * *
שנות מלחמת האזרחים בספרד היו גם שנות המאורעות בארץ-ישראל (1936-1939), אך למרות המצב הביטחוני המתוח שהיה כאן, היו בחורים ארצי-ישראלים שהתנדבו להלחם במחתרת של הבריגדה הספרדית, שהיו בה גם לוחמים מתנדבים שהגיעו לספרד מארצות אחרות. בתום המלחמה, בשובם של הלוחמים לארץ, הביאו עימם המתנדבים מספר שירים שהושרו במחתרת הספרדית וגם את השימוש במילת האזהרה 'זקס'. שירי הבריגדה הספרדית והמילה "זקס" נקלטו בארץ במחתרת ואנחנו בפלמ"ח  אהבנו לשבת בלילות סביב המדורה ובין השירים הרבים ששרנו, שולבו בשמחה ובמרץ גם שירי המחתרת של הבריגדה הספרדית.
הסולם היורד בפתח המסתורי למכון הסודי

לאחר שנות השרות שלנו בפלמ"ח, (בפלוגה א' ביגור ובפלוגה ד' בחפצי-בה), נשלחנו מהפלמ"ח להתיישב על גבעה שליד המושבה רחובות ולהשתלב בעבודת יצור תחמושת במכון של תעש' ההגנה במחתרת. לא כל חברי הקבוצה שלנו, חברי הכשרת "רגבים", ידעו מהו 'סודה של הגבעה' עליה ישבנו. הם לא ידעו מה מצוי מתחת לרגליהם על האדמה שעליה הם מהלכים, היות ורק חלק מהחברים עבדו מתחת לאדמה במכון הסודי, שהיה סודי ביותר... בשנים שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה (1947-1948) החיים על הגבעה היו "חיים כפולים" - "חיים של מעלה וחיים של מטה".

נוהל העבודה לעובדים מתחת לאדמה היה לעלות מהמכון לארוחת הבוקר ולארוחת הצהרים, להפסקות קצרות בלבד. היה זה הסדר קבוע, שעובדי המכון נכנסו לחדר האוכל לאכול במשמרת הראשונה של כל ארוחה. זאת כדי שחברים אחרים לא יראו ולא ישאלו שאלות, מדוע אנחנו קיבלנו תוספות מזון מיוחדות, בתקופה בה היו בארץ מזונות מסוימים בקצבה, תקופה שהוגדרה כ"תקופת הצנע". אנחנו עובדי המכון קיבלנו כל בוקר תוספת של ביצה שלמה וכוס חלב, כאשר שאר חברי הקיבוץ קיבלו רק חצאי ביצים קשות או חביתות קטנות. בחוברת זכרונותי כתבתי, שנראה כי אפשר להתבדח ולומר, "אולי לתרנגולות היו סכיני-גילוח בישבנן, לכן הן הטילו  רק חצאי ביצים קשות"... אותה תקופה גם ביצים היו בקצבה. לכל אדם מבוגר הייתה קצובה של שתי ביצים בשבוע. אך בנוסף להן, קיבל כל אדם כמות מסוימת של אבקת-ביצים ואבקת חלב... באשר לחלב, כוס חלב לארוחת הבוקר - ל'פינוק' כזה זכו לקבל בקיבוץ רק חברות שהיו בהריון או חברות שהיו מניקות...


באחד הימים, יפה'לה חברתנו בפלמ"ח, עבדה בחדר האוכל. היא הייתה בין הבנות שלא ידעו דבר על קיומו של המכון הסודי. לא'ייה האקונומית של הקיבוץ, קראה ליפה'לה והגישה לה קערה מלאה בביצים קשות ואמרה לה: "קחי את הביצים האלה וחלקי אותן לבנות היושבות שם בשולחן שבפינה". תמהה יפה'לה ושאלה: "הרי כתוב על לוח התפריט שבמטבח, שהבוקר יש לחלק לחברים רק חצאי ביצים קשות. מדוע עלי לתת לבנות ביצה קשה שלמה"? אמרה לה לאייה: "יפה'לה, את היית בפלמ"ח"? ענתה לה יפה'לה בגאווה: "ודאי וודאי"!. "ולא למדת בפלמ"ח שלא לשאול שאלות"? ענתה לאייה ליפה'לה.



יפה'לה לקחה את הקערה עם הביצים השלמות ונגשה לחלקן לבנות. ליד אותו שולחן ישבו על הספסל בנות הפלמ"ח שעבדו במכון הסודי. ישבו שם מלכה'לה וכרמלה, מנוחה ובת-שבע ומילה וציפקה. בת-שבע ישבה בקצה הספסל ויפה'לה שאלה אותה: "מדוע אמרו לי לחלק לכן ביצים שלמות"? ענתה לה בת-שבע בלחש   ובמילה אחת: "זקס" ויפה ענתה לה בשקט: "זקס". רק אז לחשה בת-שבע לאזנה של יפה ואמרה: "כולנו בהריון, אבל "זקס"... יפה'לה חילקה לבנות את הביצים וכשהתרחקה מהשולחן, בטוחה הייתה שהיא יודעת את 'הסוד הגדול של הגבעה' - שישנן בנות פלמ"ח שאינן נשואות והן בהריון... את הסוד הזה נצרה בתוכה ולא סיפרה זאת לאף אחד. אך כעבור זמן מה הוכנסה ב'סודה של הגבעה' וכשירדה לראשונה למכון, ראתה את חברותיה יושבות ליד מכונות ומייצרות תחמושת של כדורים ואינן מגדלות בביטנן ילדים...  ככה זה, כשה"זקס" הוא "זקס"!

* * * * *
במחברת זיכרונותי על תקופת עבודתי ב"מכון ", סיימתי את הכתיבה בכתיבת הקטע הבא:

"- - - בתקופת עבודתנו במכון, לא נהגנו לשאול שאלות ולא דחפנו את אפנו להציץ ולדעת מעבר למה שנאמר לנו, כי כך חונכנו במסגרת המחתרתית של הימים ההם. אף פעם לא ידענו מראש ולא ראינו כיצד מפנים מהמפעל, בלילות, את ארגזי התחמושת הכבדים וכיצד מורידים למטה את פסי הנחושת הארוכים. בקצה האחד המכון התרוקן ובקצהו השני האגף התמלא אתה יורד למחרת היום, בבוקר של יום לעבודה במכון ואתה רואה, שותק ואינך שואל שאלות". 
"אתה יודע את מה שאתה צריך לדעת  
ואם אינך יודע - סימן כי מדובר ב"זקס" 
ו"זקס" הוא משהוא שהוא סודי יותר מסודי ! 
אינך יודע - אל תשאל -  סימן שאינך צריך לדעת !" 
          צ י פ ק ה                                
* * *
בנות פלמ"ח עובדות במכון ליד "מכונות המתיחה"
ומייצרות כדורי 9 מ"מ - תחמושת ל"סטנים".
כרמלה רודשטיין
(לוצקי) משמאל ויפה'לה גלעד (פרבר) באמצע 

עכשיו גם אתם יודעים : 

"זקס" הוא משהו  שהוא סודי יותר מסודי !! 

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~













* * * 
ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - מבנות הפלמ"ח שעבדו ב"מכון איילון" בתש"ז-תש"ח  (1947-1948)  
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* 
***