"השבת השחורה" - ''רגבים'' במצור... 29 ביוני 1946 - זיכרונות ...

נכתב : ב-29 ביוני  2018  -  ( 2018-1946 )    

    70 שנה  אחרי ...        

         סיפורים קטנים  מימים  רחוקים...          

"ה ש ב ת   ה ש ח ו ר ה"

"שבת שחורה וכלניות אדומות" 

                          פלמ"ח - מחלקת "רגבים" במצור

חיוך של פלמחניקית 
  לאחר הבריחה מהמצור...
ציפקה (צפורה דגן) 

ש ב ת                         

 ל' בסיון תש"ו -  29 ביוני 1946                         

_ זיכרונות מהמצור הבריטי על קיבוץ יגור...                           _  החיים ב"גיטו" שהקימו הבריטים בלב הקיבוץ ...          _  ותכסיסי הפלמ"חניקים לבריחה מהקיבוץ הנצור...   

    
זיכרונות ממחברתה של  צפורה דגן   (ציפי / ציפקה)   
 *~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

  

 "השבת השחורה" 

השם "השבת השחורה" ניתן לאירועי שבת זו על-ידי הישוב העברי  בארץ, רק לאחר אירועי אותה השבת. 

אך מתי דגן כינה שבת זו בשם :  
"שבת שחורה וכלניות אדומות". 

"כלניות אדומות" - מדוע ? 
 קראו בהמשך ותבינו את משמעותו של השם. 

***

בשנת 1946 גבר המאבק של הישוב העברי בארץ כנגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. 

שיאו של המאבק, שהיה המקיף שבין מבצעי המאבק בבריטים, היה ב"ליל הגשרים", בלילה  שבין 16-17 ביוני 1946 . בלילה זה פשטו יחידות פלמ"ח על 11 גשרים שהיו בגבולות היבשתיים של ארץ-ישראל, תוך כוונה להפגין את יכולתו של הישוב העברי בארץ וכוחה של ה"הגנה" לנתק את הארץ משכנותיה. המטרה הייתה להראות לבריטים, כי על אף היותנו ישוב קטן בארץ - כוחנו רב. כעבור כשבועיים, בתגובה לפעולה זו, פשטו עשרות אלפי חיילים ושוטרים בריטים על שורה ארוכה של ישובים ומוסדות עבריים בארץ. נערך מצור, בוצעו חיפושים ותוך שעות נעצרו כ-3000 יהודים, בהם חלק נכבד ממנהיגי הישוב העברי בארץ-ישראל. בפעולתם זו קיוו הבריטים להשיג שתי מטרות:  

 א.   לעצור אנשי הגנה ובמיוחד מפקדים וחברי פלמ"ח, ארגון שהוגדר אצלם -"כח צבאי מחתרתי"  

של הישוב העברי, זאת בנוסף למטרתם לתפוס את  מנהיגי הישוב העברי בארץ. 

ב.  מטרה חשובה נוספת הייתה לבריטים, לגלות ולתפוס את מחסני הנשק הסודיים של ההגנה,  

"סליקים" של מחתרות ההגנה והפלמ"ח .  

מטרתם הראשונה צלחה בידם רק בחלקה, היות ומרבית הפלמ"חאים חמקו מתחת לידיהם, ברחו והסתתרו ימים ספורים עוד לפני ה"שבת השחורה". דבר זה נעשה בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לש"י (שרות הידיעות של ההגנה). באשר לנשק ותחמושת, גם בכך לא הושגה מטרתם במלואה, פרט לאשר היה בקיבוץ יגור, מקום בו התגלו "סליקים" רבים ובהם כמויות נכבדות של נשק ותחמושת ששייכים היו להגנה ולפלמ"ח. 

כוונתם של הבריטים לפגוע בכוחו הלוחם של הישוב העברי בארץ נכזבה 

והפלמ"ח המשיך להתקיים !!  

ארועי שבת זו נשארו חרוטים בזכרונם של אנשי הישוב העברי בשם 

"ה ש ב ת   ה ש ח ו ר ה"   

   מתוך העיתונות                 

* * *

לימים הכינותי כתבת זיכרונות אישיים לירחון "נעמת" ולאחר שמתי דגן (בעלי) קרא את הדברים שכתבתי, אמר:  

"כולם נוהגים לקרוא לאירועי שבת זו בשם "השבת השחורה". 

אני מציע לך להוסיף לשם הזה גם את המילים "וכלניות אדומות". 

'כלניות אדומות' היה הכינוי השגור בפינו באשר לחיילי יחידת הצנחנים של "הדוויזיה ה-6 המוטסת".
חיילי יחידה זו חבשו כומתות אדומות לראשם ולכן כונו בשם "כלניות אדומות". 
הם-הם שהיו אלה שביצעו את פעולות אותה השבת בקיבוץ יגור".  

מתי דגן ז"ל (1928-1989) 

ואכן, כך הגשתי את הכתבה למערכת העיתון, שהודפסה תחת הכותרת :  

"ש ב ת   ש ח ו ר ה   ו כ ל נ י ו ת   א ד ו מ ו ת"        

מתי נפטר זמן קצר לאחר שהכתבה הופיעה  בעיתון...

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

 

צלילו של פעמון טרם שחר... 

השחר טרם עלה ומוט ברזל היכה בעוצמה רבה בטבעת הברזל שהייתה תלויה ליד הכניסה לחדר האוכל של הקיבוץ. היה זה 'פעמון' הקיבוץ, שבוקר-בוקר כך העיר את החברים משנתם לקום ליום עבודתם. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. אותו לילה הלכנו לישון כשאנו לבושים בבגדים, בהתאם להוראות שקבלנו ממפקדינו וחלק מהחברים ישנו גם כשהם נעולים בנעליהם הגבוהות. זינקנו מהמיטות ורצנו איש-איש למקומות אליהם הוצבנו מראש לשמירה, לאורכן של הגדרות שהקיפו את הקיבוץ. 

חיי העבר יורדים לדלי...   
היינו חברים בהכשרה מגויסת בפלמ"ח,  פלוגה א' בקיבוץ יגור - מחלקת הכשרת "רגבים".     
ימים ספורים לפני אותה השבת, הודיעו לנו במסדר הערב, שהבריטים עלולים לפרוץ למשק כדי לתפוס ולעצור חברי פלמ"ח וחברי קיבוץ ולחפש "סליקים" של נשק ותחמושת. קיבלנו הוראה להשמיד מידית ולשרוף את כל התמונות והמכתבים האישיים שהיו לנו, שבהם ניתן לזהות את שמותינו וכתובות משפחותינו. ישבנו במרפסת הארוכה של הצריף, בפתחם של החדרים בהם התגוררנו. לקחנו את דלי הפח ששימש לשטיפת הרצפה וזרקנו לתוכו את התמונות והמכתבים שהיו לנו . 

דלי לשטיפת רצפות 

"הדלקתי גפרור אחר גפרור וזרקתי את הגפרורים הבוערים לדלי.  
קרעתי את המכתבים שנשלחו אלי מהעיר, מכתבים שקבלתי מאמא, סבא, \סבתא ומחברים. תלשתי תמונות מהאלבום הקטן שהיה לי - קרעתי הכל וזרקתי לדלי. כך שרפתי הכל באש הקטנה של הגפרורים. הסתכלתי בלהבה שבדלי והרגשתי שכל עברי נשרף ונעלם ..."   

* * * 

קבלת שבת אחרונה - בליל "השבת השחורה" 

יום ששי  28.6.1946. הייתה זו שעת לפנות ערב טרם כניסת השבת. אותו יום אמורים היינו לחגוג את קבלת השבת במועדון החדש שקיבלנו מהקיבוץ. היה זה צריף-פח גדול וישן, שאותו יום סיימנו לשפצו ולנקותו. הצריף היה סמוך לגדר הצפונית של הקיבוץ, שגבלה בכביש הראשי שהוליך מחיפה לעמק יזרעאל. סיימנו לקשט את המועדון ועמדתי לתלות על הקיר פלקט ארוך שהכינותי, שעליו נכתבו המילים הבאות: 

      "הבונים יבנו   המעפילים יעפילו   והמגינים יגנו"  

 חבל שהבריטים לא ידעו לקרוא עברית ...  !!  

 

 חיילים בריטים, טנקים שיריוניות ורכבים  

מתארגנים מעבר לגדר ומקיפים את הקיבוץ מכל עבריו.

מתמונות ארכיון הפלמ"ח. 

הפלקט נתלה בשעה שבאותה עת, על הכביש שמעבר לגדר, כבר פרושה הייתה שיירת שריוניות וכלי רכב צבאיים נוספים של הצבא הבריטי, שהיו בשלב של כיתור הקיבוץ.  
השמש שקעה והחבר'ה התכנסו במועדון לחגוג כדרכנו את קבלת השבת - בחולצות שבת לבנות ובהדלקת נרות לשבת. קראנו פרקי קריאה ובילינו את הערב בשירה ובריקודי-עם כפי שנהגנו כך בכל ליל שבת.  

***

בתצפית מאחורי המתרסים... 

השעה ארבע לפנות בוקר. נקישות פעמון הברזל הקפיצו אותנו מהמיטות. רצתי למתרס שהיה ברווח שבין שורת צריפים, שהיו לאורך הגדר המערבית של הקיבוץ. שקט וחושך שררו סביב. שכבנו מאחורי המתרס, שמורכב היה מערימת מיטות ברזל שבורות וארגזי תפוזים שבורים. מה זה? חשבתי לעצמי, האם שברים אלה אמורים להגן עלינו? העיניים בולשות אל בין שורות הגפנים שבכרם המשתרע מולי ובמוחי עולה המחשבה: "למה התכוונו המפקדים שלנו כשנתנו לנו הוראות: להתנהג  ב"התנגדות-פסיבית"? מה פרושן של מילים אלו?  זה לעשות או לא לעשות? מה לא לעשות ומה כן לעשות, חשבתי לעצמי... בכלל זו הוראה מוזרה, הרי המילה 'התנגדות' פרושה לעשות משהו והמילה 'פסיביות', משמעותה לא לעשות. אז מה עושים ?  עושים או לא עושים? 

רובים אנגליים מכודנים 
רובה בריחי בריטי ליי-אנפילד - Lee-Enfield   

הזמן הזדחל לאיטו. אור ראשון של שחר הפציע והחל להאיר את הסובב אותנו. לפתע נראתה שורת חיילים בריטים מתרוממת מבין שורות הגפנים, כשבידי חייליה רובים מכודנים והם הולכים וקרבים אלינו, כשהכידונים שבראשי הרובים בוהקים אל מול אור השחר העולה. היה זה רגע מפחיד. החיילים קרבו אלינו ודחפו אותנו אל שדירת העצים שהייתה מאחורינו. הם ניסו להמשיך להדוף אותנו בכיוון לחדר האוכל של הקיבוץ, אך אנחנו התנגדנו להם. ישבנו על האדמה ו- שרנו...

מאחורי הצריף נראה טנק בריטי שפרץ לשטח הקיבוץ. 

מאחוריו נראים אהלי פלמ"ח עגולים. 

מתמונות ארכיון הפלמ"ח 

להביורים מול אנשים...
לפתע שמענו רעש חזק קרב. מהקצה הצפוני של השדרה הגיח טנק להביור גדול ומבהיל וסובב את הקנה שבראשו בכיוון למרכז השדרה. תוך דקה-דקותיים ניתז מלוע קנה הטנק זרם חזק של נוזל סמיך בצבע חום-זהוב. לא ידענו מה זה. היה לנוזל ריח מוזר והיה מי שאמר: 'מהיכן אספו הבריטים כל-כך הרבה שתן וצואת פרות מהרפתות?... אך לא היה זמן למחשבות. מי שהזרם החזק של הנוזל הסמיך פגע ודבק בו, נפל לאדמה או ש'טאטא' אותנו  בכיוון לחדר האוכל...

*

חברי פלמ"ח מחלקת "רגבים" יושבים למרגלות הטנק הבריטי 
 חברי קיבוץ יגור מתקהלים מאחוריהם .  

ציפקה בשער ארוך גולש, יושבת שנייה מימין        

מאוסף התמונות הפרטי של צפורה דגן 

הייתה זו שעת לפני הצהריים. לפתע פסקה התנועה בחצר המשק. 

החיילים הבריטים נעצרו מפעילותם וגם הטנקים הכבדים כיבו מנועים ונעצרו במקומם.
       מה קרה?

התברר, שהחיילים הבריטים עושים 'הפסקת לחימה',   הייתה זו "שעת-התה" האנגלית-מסורתית = שעת
 "Tea Time"  בריטית-קלאסית...  שותים תה ומעשנים סיגריה וכמובן, גם נחים מעט מהלחימה... 

אך אנחנו הפלמ"חניקים הצעירים, החלטנו לשבת על האדמה לפני שרשרות הטנק הבריטי הכבד, במחשבה ש'כאילו', אולי זה מה שיעצרם מלהמשיך לנוע אל תוך המשק בגמר מנוחתם...

מלכודת - במרתפי המטבח 

נדחפנו אל תוך חדר האוכל, שמלא היה באנשים. חלקם עמדו צפופים וחלקם ישבו על הריצפה מכוסים בנוזל הסמיך שהותז עליהם מהטנק, ולאחר מכן הותז גם דרך חלון עליון בפינת שולחנות הדיאטה, אל תוך חדר האוכל הגדול. בינתיים התברר שהיה זה נוזל 'מזוט', סולר בלתי מזוקק... מישהו נתן הוראה לגשת לברזים ולהרטיב מטפחות. ליד הברזים היה צפוף. ירדתי במדרגות אל מחסני האקונומיקה (מחסני המזון של המטבח). שם עמד חבר שהחזיק בידו צינור מים ששימש לשטיפת הריצפה וחברים ניגשו והרטיבו ממחטות-אף גדולות שהיו בשימוש אצל החברים בימים ההם והחברות הרטיבו את מטפחות הראש המשולשות שהוסרו מראשן. כשעליתי בחזרה לחדר האוכל, עברתי במטבח וראיתי בחורים שהסירו מגופם את גופיות-העבודה האפורות שלבשו וטבלו אותן בסיר גדול שניצב על גבי פרימוס גדול שהיה בפינת המטבח. הסיר מלא היה בתה חם, תה ששומרי הלילה הכינו אותו לחברים, לארוחת הבוקר של השבת.

החיילים הבריטים הביאו קורות עץ מהנגרייה וחסמו את כל חלונות חדר האוכל. רק שני חלונות בקיר הדרומי הפונה בכיוון למורד הר הכרמל הושארו פתוחים. על האדן הרחב של החלונות האלה שכבו חיילים עם רובים, שעליהם הורכבו מטולי-רימונים  והרובים כוונו לחברים הנצורים בפנים. גם הדלתות הגדולות של חדר האוכל נחסמו, פרט לדלת קטנה וצרה שהייתה בקיר המזרחי של חדר האוכל והושארה פתוחה. הזמן הזדחל והמתח עלה. לא ידענו מה עומד לקרות.  

קצין בריטי עלה על שולחן שהוצב ליד הדלת הפתוחה והחל לדבר אלינו באנגלית, אך אנחנו לא הבנו מה אמר. מישהו תרגם את דבריו לעברית, שבהם נתבקשנו לצאת החוצה דרך הדלת הקטנה ולעלות למשאיות שהמתינו בחוץ. ברור שאיש לא זז. הקצין הכריז שהוא מוכן להמתין חמש דקות לביצוע ההוראה שלו, אך איש לא זז ממקומו. לפתע כולם קמו, עמדו על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של המנון "התקווה": "כל עוד בלבב, פנימה, נפש יהודי הומייה... תמה שירת התקווה וממנה נמשכה השירה אל המנון הפלמ"ח, הפותח במילים "מסביב יהום הסער, אך ראשינו לא ישח... ובהמשך, ברצף אחד ללא כל הוראה משום מקום, כולם פרצו יחדיו בשירה אדירה של המנון הפרטיזנים היהודים, הפותח במילים:
"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה..."  

הקצין הבריטי נשאר עומד מסומר על השולחן, מתבונן בקהל המלוכד ומבטו כהמום מעוצמת השירה האדירה שפרצה מעומק הלב ועם כל הלב. חלפו שתיים-שלוש דקות של דממה. הקצין ירד מהשולחן, סובב מבטו לאחור וסקר במבט אחרון את החברים העצורים. פנה לדלת, יצא וסגר אותה אחריו. תוך דקה-שתיים, מטח של ירי ורעש התפוצצויות נשמעו בחלל חדר האוכל. היו אלה התפוצצויות של רימוני גז מדמיע שנורו מרובי החיילים ששכבו על אדן החלונות. גז מדמיע שנורה אל תוך הקהל הצפוף שעמד בחלל הסגור של חדר האוכל. העיניים צורבות ודומעות והאוויר נהיה מחניק יותר ויותר...

אותו רגע לא חושבים מה משמעות ההוראה "התנגדות פאסיבית". רק מחשבה אחת ממלאת את מוחך: 'אתה נחנק! אתה  רק רוצה לצאת ולנשום אוויר צח'!!  אך דחיסות הקהל והצפיפות בכיוון לדלת הקטנה, יצרה מצב שלא ניתן היה להגיע אליה. באוויר פיצוצים ומסביב צעקות של פצועים ואנשים המרגישים שהם נחנקים... האוויר דחוס, מסריח ומחניק...

מתי דגן (לייכין) 

1946

לפתע הרגשתי שמישהו תופס אותי בזרועי ומושך אותי בכיוון לדלת. היה זה מתי, חברי ובן זוגי האהוב שדחף אותי בכח החוצה וזרק אותי ימינה. שם עמדו מספר חברים וחברות לבושים בסנורים לבנים - 'כאילו' הם צוות של עזרה ראשונה. מתי דחף אותי אליהם וצעק: "טפלו בה, היא פצועה!" עוד טרם סיים את דבריו ושני חיילים תפסו אותו  והשליכוהו בכח על המשאית, כאילו היה זה שק של קמח...

המשאית הייתה מלאה באנשים שהחיילים תפסו. הם סגרו את הדלת האחורית של המשאית שמיד הסתלקה מהמקום, כשהיא לוקחת עמה למעצר את כל מי שהיו עליה. משאית ריקה אחרת נעמדה במקומה, מוכנה לקלוט עצורים נוספים. לא הייתי פצועה, אך נלקחתי לצריף שבו שוכנו חברים שנפצעו במהלך המאבק בבריטים ובהם גם כאלה 'שנחבשו היטב', כי גם הם היו 'פצועים קשה',  כאילו...

***

הקיבוץ התרוקן מחבריו. נותרו בו בעיקר נשים וילדים ומספר קטן של פלמ"חניקים.
במרכז הקיבוץ הקימו הבריטים אזור שהיה מוקף וסגור סביב בגידרות הרמוניקה של תייל דוקרני. השטח המסוגר כלל את הבניין הגדול של חדר האוכל ומספר בתי ילדים. כאן החלו להתארגן החיים בתוך ה"גיטו" שהבריטים הקימו במרכז הקיבוץ לחברים שנשארו במשק. כל ענפי המשק החי ושאר ענפי החקלאות, היו מחוץ לתחום ה"גיטו". יום-יום יצאנו לעבודה בענפים החקלאיים, כשאנו מאורגנים בקבוצות קטנות ומלווים בחיילים בריטים ששמרו עלינו עם רוביהם המכודנים, משך כל שעות העבודה  בשדות. 

חיילים בריטיים  עם מגלי-מוקשים 

מחפשים "סליקים" לנשק בשטחים פתוחים 
*  

חיילי  ה"כלניות" בכומתות אדומות,  

מחפשים "סליקים"בשטח הקיבוץ,  

בעזרת "מגלי מוקשים"  שנקראו גם בשם "מגלי מתכות".

*

חיילים וכלבים - בחיפושיהם בין הבתים

*

 חיילים בריטיים מחפשים "סליקים" לנשק ותחמושת בין בתי הקיבוץ,   

מאחוריהם  בנין האיזולטור" -  שהוא בית חולים לילדי הקיבוץ.  

                                               (איזולטור = בידוד)

 

* * *  תודה לארכיון תמונות בית הפלמ"ח,    

לקבלת תמונות חיפושי נשק של חיילים בריטים בקיבוץ יגור. 

 *~*~*

ראינו את החיילים סורקים את השטחים בעזרת "מגלי מוקשים" ('מגלי-מתכות') ולאחר שגילו באקראי את "סליק" הנשק הראשון, הם לא פסחו על אף פיסת קרקע ואל אף צינור שבלט מהאדמה ליד הבתים וביניהם. ראינו את הכמויות הגדולות של הנשק והתחמושת שהוצאו מ"הסליקים" וסודרו לבדיקה ולתצוגה  -  והלב התכווץ מכאב !!   

מרבית כלי הנשק שנמצאו והוצאו  מה"סליקים" ביגור, היו מתוצרת תעש' ההגנה במחתרת !! 

בכניסה לפחון נראה פתח סודי הפתוח לירידה ל"סליק" התת-קרקעי. 

מימין נראה חייל בריטי, רוכן לבדוק צינור תקוע באדמה. 

   צינורות כאלה שימשו פתחי אוורור 

ל"סליקים" התת-קרקעיים. 

*

 תחמושת בתפזורת שהוצאה מאחד ה"סליקים".  
האוסף כולל הרבה שרשירי ('שרשרות') לירי במקלעים.  

 

 

 . 

 

 

 

ם. 
*

חיילי "הכלניות" בודקים פצצות למרגמות,  לפני העלאתם לרכב הצבאי. 

*                                               

                                                         הערה :  הפגזים בפינה הימנית למטה  מסומנים באותיות  DKMBE. 

מי יודע מה פרושו של סימון זה ? 

אנא, כתבו אלי !   

רימוני-יד שנמצאו ארוזים בקופסאות קרטון ובארגזים.  

קופסאות הקרטון יוצרו במיוחד לאריזת רימונים בתעש'. 

כמות גדולה של רימוני-יד ארוזים בקופסאות קרטון כאלה, 

נמצאה גם ב"סליק" שהיה בשני כדי חלב שנחשפו  

בחולות, בצפונה של תל-אביב  בשנת 2000 . 

                          *            

החיילים הבריטיים בודקים מוקשים שהוצאו מ"סליקים" שנתגלו בקיבוץ. 

*

למעלה מימין - קנה מרגמה 3 אינטש (81 מ"מ) 

מימין למטה - מרגמה 2 אינטש 

משמאל - חייל בודק תת-מקלע תומפסון ("טומי")

*

מרגמות 2 אינטש יוצרו בתעש' ההגנה במחתרת ופוזרו לאחסון

ב"סליקים" שהיו בישובים רבים ברחבי הארץ. 

*

 *** תודה מיוחדת לזיו ליבני על עזרתו בזיהוי כלי הנשק והתחמושת !! -  19.6.2018 

*~*~*~*~*~*~*

 

סיפורי בריחת הפלמ"חניקים מהקיבוץ הנצור

 

סיפורה של 'סיגריה' (?) בכיכר לחם ...               

באחד הערבים ניגשתי ל'סידור העבודה' כדי לברר להיכן עלי לצאת לעבודה ביום המחרת.  סדרן העבודה הסתכל עלי ושאל: "את מהפלמ"ח ?  קחי את זה, זה בשבילכם"!  אמר והושיט ידו לצידו של השולחן והגיש לי פתק, שהיה מגולגל כך שנראה כמו סיגריה. "קראי מה כתוב בפנים", אמר הסדרן והושיט לי את הפתק. 

פתחתי את הפתק וראיתי שכתובות היו עליו שתי מילים בלבד:  הפלמ"ח לברוח !  

סדרן העבודה סיפר לי, שאת הפתק מצאו באחד מכיכרות 

הלחם שנפרסו אותו יום בחדר האוכל של הקיבוץ. 

מאז המצור על הקיבוץ, יום-יום עם בוקר קיבלנו ככרות לחם טרי 

ששלחו אלינו תושבי חיפה. היה זה לחם חם שנשלח ישירות 

ממאפיות חיפה לחברים הנצורים בקיבוץ יגור. 

דיווחתי לחברי הפלמ"חניקים במחלקת הכשרת "רגבים" 

על תוכנו של הפתק  והוחלט שכל אחד יחשוב  

ויתכנן לעצמו כיצד לברוח מהמצור, לחמוק מעינם של  

החיילים הבריטים ולברוח מהקיבוץ הנצור.  

יום חדש האיר את שמי התכלת. השחר עלה והפעמון צלצל להעיר את החברים משנתם, לצאת ליום עבודתם. הייתי בקבוצה בת עשרה חברים שחלקם מקבוצת "רגבים" בפלמ"ח, שהחיילים הבריטים ארגנו אותנו בשורה עורפית  וכך יצאנו דרך השער הראשי של הקיבוץ בדרכנו אל שטחי גן הירק, שהיו מעברו הצפוני של הכביש הראשי. הלכנו בשורה עורפית, כשאנו מלווים בחיילים הבריטים הנושאים בידיהם רובים מכודנים וכך הם מלווים  אותנו ושומרים עלינו - שני חיילים בראש הקבוצה ושניים מאחוריה. כך עבדנו משך כל שעות יום העבודה, עובדים תחת השמירה הצמודה של החיילים הבריטים.  

 

יוצאים לעבודת החליבה... אך את מי חולבים ? 

אותה שעה התארגנו מילה (לוי-אייזנברג)  ומיכה (תלם-שרגאי)  לברוח יחדיו מהקיבוץ הנצור.  

מיכה  תלם-שרגאי 

מילה  לוי-אייזנברג 

 .  

לבשו השניים סינרים לבנים, לקחו בידיהם דליים והלכו גם הם אל שער הקיבוץ. החיילים ששמרו בשער, לא נתנו להם לצאת מהמשק והשניים שלא הבינו אנגלית ולא ידעו לדבר בשפה זו, הסבירו לחיילים בתנועות של הצגת פנטומימה, שעליהם ללכת לחלוב את הפרות הנמצאות ברפת שמעבר לכביש. סוף-סוף 'הבינו' החיילים והשתכנעו לפתוח בפניהם את השער. השניים הודו לחיילים בחיוך לבבי וחצו את הכביש בריצה ובשמחה. מיד כשנעלמו מעיני החיילים, הסירו את הסינרים וזרקו אותם עם הדליים אל מאחורי שיחים וגלשו בצהלה אל תוך אפיק נחל הקישון, דרכו מהרו לברוח בריצה בכיוון לחיפה. אך מה באשר לחליבת הפרות? פרות? איזה פרות? - הרי מעבר לכביש לא היו פרות לחליבה, היו שם רק צמד פרים להרבעה...

*

הרועה והכבשים -  "מים ביקש - חלב נתנה" 

וסילי (יוסף בלומוביץ)      

                                     

                                      וסילי לא ידע על פתק הוראת הבריחה ואותו בוקר נשלח לחלוב את הכבשים בדיר. 

'וסילי' 
יוסף בלומוביץ 

כעבור זמן מה, ניגש אליו חייל בריטי צמא, זה ששמר עליו, ובקש מווסילי כוס חלב לשתייה. וסילי חלב בעבורו כוס חלב חם, מכבשה שהייתה לאחר המלטה. החייל לגם את החלב החם בשקיקה ובהנאה, אך תוך זמן קצר החל להקיא ולקלל ו- ברח מהדיר... החלב ששתה היה חלב ראשוני שנחלב מכבשה לאחר המלטה, חלב זה נקרא חלב כולסטרום. זהו חלב ראשוני מרוכז מאד הנוצר כך רק לאחר המלטה, בהיותו מיועד לעגלים בתקופת חייהם הראשונה לאחר ההמלטה, אך אינו מוגש לשתייה לבני אדם .

*

אוטובוס "אגד" -  (דודג'  1944) 

בינתיים הגיעו לקיבוץ מספר אוטובוסים מחיפה ומהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור, והביאו אלינו בני נוער שהתנדבו וגויסו לבוא לקיבוץ ולסייע בעבודות חקלאיות שונות - בקטיף ואסיף ירקות בגן הירק ולבצור ענבים בכרם. השעות חלפו ומעבר לעבודתי בקטיף המלפפונים, הקפדתי להיות מעורבת בין ילדי חיפה. במרחק מה מאיתנו ראיתי את אחד החברים נוסע בטרקטור בכיוון לכביש הראשי, מכבה את מנוע הטרקטור, קופץ מהטרקטור לכביש הראשי ומנופף בידיו לאוטובוס שהתקרב אליו. האוטובוס נעצר לידו, אף כי לא הייתה שם תחנה אוטובוסים והנהג אסף את הבחור והסיעו לחיפה. כן גם זו הייתה דרך לברוח מהמצור הבריטי ולהגיע לחיפה.

כרמלהצ'קה 
כרמלה רודשטיין-לוצקי 

קיץ - עונת בציר הענבים בכרמים !!    
אך חסרות ידיים עובדות לבציר...  
מה עושים ?? 

 בוצרים ו- בורחים...                                                                                                                      

אותו יום נשלחו כרמלה (רודשטיין-לוצקי) ודבורה "הגדולה" (הלפרין-גולדברג), שתי בנות פלמ"ח מקבוצת "רגבים", לעבודה בבציר ענבים בכרם. השתיים תכננו לברוח יחדיו, כשיזדמן להן. אל הכרם הגיעו גם בני נוער  מהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור. הייתה זו קבוצת בני תנועת הנוער העובד, שחלקם כבר היו גם ב'הגנה'. הם אורגנו להתנדב ולצאת לעזרת הקיבוץ הנצור ולסייע בעבודות חקלאיות בענפי המשק השונים. חלקם עבדו בקטיף תירס שהיה בחלקת שדה שמעבר לכביש הראשי ואחרים בצרו ענבים בכרם שהיה למרגלות הר הכרמל.

היה זה יום עבודה נעים, כשהעבודה נעשתה בחברותא עם בני נוער צעירים ועליזים. משך כל שעות העבודה היו סביבם חיילים בריטים עם רובים מכודנים, ששמרו על הבוצרים הפזורים בין שורות הגפנים עמוסי הפרי המתוק והעסיסי.

"הפליטים"...
הגיעה שעת צהרים, הבוצרים ריכזו את סלי איסוף קטיף הענבים בערימה והתארגנו ללכת לאוטובוס שיסיעם בחזרה לביתם. כרמלה ודבורה השתלבו בין בני הנוער ונסעו אתם לישוב נשר, ישוב שהיה בקרבה לקיבוץ יגור. הלכו השתיים לתחנת האוטובוסים שהיה במרכז הישוב ואמרו לנהג האוטובוס הנוסע לתל-אביב: "אנחנו פליטים מיגור, קח אותנו לתל-אביב" !! כמובן שהנהג הכניס אותן לאוטובוס והסיען לתל-אביב ללא תשלום. הן שהו בבית משפחותיהן, עד שקיבלו הודעה שהמצור על הקיבוץ הוסר ועליהן לחזור למחנה הפלמ"ח ביגור. הן הגיעו מתל-אביב קודם אלינו למושב שבי ציון שליד נהריה ומשם חזרנו יחדיו לקיבוץ יגור.  

ציפקה 
צפורה דגן-גרינברג 

נעליים או סנדלים ? 

ציפקה  -  (צפורה דגן-גרינברג) - ובינתיים, מה קרה בגן הירק ?   

הגיעה שעת הצהרים. היה זה סופו של יום עבודה מקוצר. ילדי חיפה החלו להתקבץ ליד האוטובוס שהמתין לקחתם בחזרה לחיפה. עמדתי מוקפת בילדי חיפה והוצאתי את החצאית הפרחונית שהחבאתי בתוך מכנסי העבודה המכווצים שלבשתי וכך בחצאית פרחונית נראיתי יותר כילדה עירונית ולא כקיבוצניקית. עזבתי את הסל מלא המלפפונים שליקטתי ורצתי לאוטובוס שהחל להתמלא בילדי חיפה.

מבעד לחלון האוטובוס ראיתי את תמימה (ליפשיץ) חברתי, שיחדיו תכננו לברוח בין ילדי חיפה. ראיתי שהיא אינה מצליחה להתקרב לאוטובוס. חייל בריטי עמד בסמוך אליה, כשהוא מאיים עליה ברובהו המכודן ועוצר מבעדה מלהתקרב לאוטובוס. תמימה 'בוכה' ומתחננת בפני החייל: "חיפה, חיפה" ומצביעה על האוטובוס. אך החייל צועק עליה: "יו קיבוץ, יו קיבוץ" (את קיבוץ, את קיבוץ) ומצביע בקצה קנה רובהו על נעליה של תמימה...

נהג האוטובוס התניע את הרכב והחל בנסיעתו בכיוון חזרה לחיפה. ישבתי בחלקו האחורי של האוטו ומבעד לחלון ראיתי את תמימה הולכת בשורה עורפית בחזרה לקיבוץ, כשהחיילים עם הרובים המכודנים שומרים עליהם. תכנית הבריחה של תמימה כשלה, היות והיא נעולה הייתה בנעלי עבודה גבוהות, כנהוג בקיבוץ במיוחד כשיוצאים לעבודה בשדה. אותי לא עצרו, הייתי נעולה בסנדלים כמו מרבית ילדי העיר חיפה ובמקום מכנסים קיבוצניקים, קצרים ומכווצים, לבושה הייתי בחצאית פרחונית, כ'ילדה עירונית'...

תמימה ליפשיץ  

במסתור... 

לפני הבריחה מהקיבוץ נמסר לנו, שמי שיצליחו לברוח מהמשק, שישתדלו להגיע לבית ההסתדרות שהיה ברחוב החלוץ בחיפה ושם נקבל הוראות לאן לפנות. קיבלנו מספר מעות לקניית לחמנייה וכוס גזוז וכסף לכרטיס אוטובוס כדי לנסוע לגליל המערבי, כי היה עלינו להגיע לקיבוצים עברון וגעתון. כעבור מספר ימים נתבשרנו, שכמה מחברי הפלמ"ח שהיו עצורים במחנה המעצר בעתלית עומדים להשתחרר ביחד עם ילדי קיבוץ גבת, במסווה שגם הם כאילו 'ילדי גבת'. החבר'ה המשוחררים הגיעו אלינו בלילה, לאחר מסע רגלי שעשו בלילה מקיבוץ גבת לקיבוצי הגליל המערבי. היינו שלוש בנות שהמתנו לבואם של הבנים שחולקו לשלוש קבוצות קטנות. כל אחת מהבנות קיבלה קבוצה של בנים ונשלחנו לשלושה ישובים, כיתת פלמ"ח בכל ישוב. שהינו כשלושה שבועות בקיבוצים עברון וגעתון ובמושב  שבי-ציון שהיה ליד חוף הים.

איתרע מזלי ונשלחתי ביחד עם כמה בנים למושב שבי-ציון. כל אחד מאתנו נשלח לאחת המשפחות שבישוב, תוך הסבר לתושבים "שאנחנו חניכי הנוער העובד ובאנו  מתל-אביב ל"מחנה עבודה", כדי לסייע בעבודות החקלאיות של עונת הקיץ,. התושבים לא ידעו מי אנחנו והוסבר להם שכך אנחנו נוהגים בכל שנה. היינו שם תחת שמות בדויים והיה עלינו להשתמש רק בשמות אלה ולא בשמותינו האמיתיים.

שבי-ציון היה מושב חקלאי שיתופי שהוקם ב- 1938, במסגרת יישובי חומה ומגדל. מייסדי הישוב היו עולים שבאו לארץ מגרמניה. לכל משפחה היה בחצר ביתם 'ליפט' גדול, שבמקור שימש אותם להובלת הרהיטים שלהם מגרמניה לארץ-ישראל. לאחר שהליפט התרוקן, הוא נשאר מוצב בחצר ביתם ושימש כמחסן. בין החפצים שאוחסנו בליפט, היו גם מיטה, כסא ושולחן קטן ושם התגוררנו. היה לנו כייף, כשכל אחד מאתנו זכה לחדר פרטי לעצמו. את הארוחות אכלנו בבית ההבראה (!) שהיה במרכז המושב. מובן שהארוחות שהוגשו בבית ההבראה היו טעימות ומגוונות פי כמה לעומת האוכל שהוגש בקיבוצים. כך הייתה בעבורנו השהייה במקום, זכורה כחוויה נעימה.

הייתה זו תקופת בילוי לילי על חוף  הים בהמתנה לבואה של אניית מעפילים 
 ובינתיים יושבים היינו  סביב המדורה
זוללים אבטיחים  עסיסיים ומתוקים, מפטפטים, שרים וממתינים ...   

יולי  1946 

 

ביום עבדנו בשדות, באסיף תפוחי-אדמה והיו בנים שעבדו בקציר. את הלילות היינו מבלים על חוף הים - בישיבה סביב מדורה, בשירה ובזלילת אבטיחים מתוקים שסחבנו משטח מיקשת אבטיחים שהייתה בקרבת מקום. הרי דבר ידוע היה באותם ימים :    "בפלמ"ח לא גונבים - בפלמ"ח רק סוחבים" ...

פעמיים משך תקופה זו נמסר לנו לצאת בלילה אל חוף הים, להדליק מדורה ולהמתין לבואה של אניית מעפילים שאמורה הייתה לנחות בחוף הזה. תפקידנו היה לסייע להורדת המעפילים בחוף. אמנם אניית המעפילים לא הגיעה באותם לילות אך אנחנו המשכנו לבלות בישיבה סביב המדורה, בזלילת אבטיחים ובשירה, עד לשעות הקטנות שלפני עלות השחר.

תמה תקופת השהייה בגליל המערבי, הבריטים הסירו את המצור מקיבוץ יגור 

 ואנחנו חזרנו למחנה אוהלי הפלמ"ח בקיבוץ יגור.

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

*
בחזרה לאהלי הפלמ"ח 

חוזרים למחנה הפלמ"ח - מה קרה ל"סליקים" הפרטיים שלנו ?  

בית האיזולטור ומגדל המים בקיבוץ יגור 
 למרגלות הר הכרמל - 1946.  
האיזולטור   
הוא בנין המשמש חדרי חולים לילדי הקיבוץ  

המצור הבריטי הוסר מעל הקיבוץ. בהדרגה החלו חברי הפלמ"ח להשתחרר מהמעצרים, לחזור ולהתכנס בחזרה לקיבוץ גם אלה  מהמקומות השונים אליהם ברחו והסתתרו. הבחורים הנותרים שישבו במחנה המעצר בעתלית, השתחררו אף הם. חלקם חזרו והגיעו לקיבוץ, אף כי כמה מהחבר'ה נלקחו להמשך המעצר ברפיח.  

" נפרדתי ממארחי במושב שבי ציון וחזרתי לקיבוץ.  עברתי בין בתי הקיבוץ וראיתי את ההרס שהותירו הבריטים לאחר לכתם. הלכתי לחדרי שהיה בצריף של הפלמ"חניקים, סקרנית לראות מה המצב בחדרי. החדר היה הפוך והחפצים האישיים של חברותי לחדר ושלי, זרוקים  ופזורים היו על הריצפה. נגשתי לפינת החדר, למקום בו החבאתי את תיק הארנק החדש שקיבלתי מאמא בצאתי לפלמ"ח. לפני המצור החבאתי אותו בתוך הקיר הכפול שמאחורי מיטתי וראיתי את הקיר הרוס בחלקו. 

כזה היה מראה החדרים לאחר ביקור החיילים  הבריטים  בחדר.
זהו 'הטיפול' היסודי שעשו הבריטים בחדרים.
כן, היו אלה  "חיפושים - בעדינות"... 
*

נכנסתי לחדרי, שהיה באותה עת "הצריף של הפלמ"ח". קיר החדר היה פרוץ והארנק נמצא זרוק וקרוע ליד החור שנפער בקיר. נראה כי החיילים עבדו בחדר בניסיון לפרק את הקירות הכפולים של הצריף, כדי לבדוק אם ישנו שם איזה מסתור של נשק... הרמתי את הארנק מהרצפה וראיתי שהארנק רייק... מעניין חשבתי לעצמי, מה עשה החייל הבריטי בשלל שגנב ממני? בארנק הסתרתי עט נובע כחול, אותו קיבלתי מתנה מאבי ליום הולדתי בהיותי בת-מצווה.  על העט חרוטות היו המילים: "לצפורה באהבה - אבא" ...     

(אבי נפטר שלושה חודשים לפני אירועי "השבת השחורה"...) 

"מתי ואני ישבנו עצובים על המיטה ההפוכה ומתבוננים במראה הלא נעים שניגלה לעיננו, בלשון המעטה . החלטנו ללכת בשביל המוליך אל מגדל המים של הקיבוץ, כדי למצוא את המקום בו עשה מתי "סליק" לעצמו, ימים ספורים לפני המצור.

 מתי  
מתתיהו דגן-לייכין  

ידעתי שמתי חפר בור קטן למרגלות מגדל המים, בו הסתיר מתי ארגז עץ  

שהיה לו מכסה  וטמן בארגז חבילת תעודות שאותן לא רצה לשרוף.  

אכן היה לו מזל שהחיילים הבריטים בחיפושיהם המדוקדקים עם מגלי המוקשים,  

שנקראו גם "מגלי מתכות", לא גילו את ה"סליק" שהיה טמון מתחת לאדמה, 

בארגז העץ של מתי.





עמדתי בצד והתבוננתי במתי שחפר באדמה ומצא את הארגז שטמן באדמה ומצא אותו שלם וסגור. מתי פתח את הארגז ושלף מתוכו חבילת תעודות. היו אלה תעודות של בית-ספר וגן הילדים ותעודות של הצטיינות בספורט. עבורי הייתה זו פעם ראשונה שראיתי את התעודות האלה, אך נדהמתי לראות מה הוא עשה בהן לפני שהכניס אותן למחבוא בארגז. 

כל התעודות נשמרו באדמה ונמצאו במצב טוב, אך בכל תעודה גזור היה חור של 'חלון', במקום שקודם כתוב היה בכל תעודה שמו של מתי.  כך התברר לי,  מה היה הרעיון של מתי כיצד לשימור התעודות שלו והסתרתן באדמה. רעיון קצת מיוחד ומוזר, לגזור בכל תעודה את המקום בו היה כתוב שמו של מתי: מתתיהו לייכין. 

סוף דבר   
לאחר שחזרנו לקיבוץ, נמסר לנו שהבריטים מצאו באחד הקיבוצים "סליק" של הפלמ"ח, שהיה מחבוא עם רשימות של כל חברי הפלמ"ח. כתוצאה מכך קיבלנו תעודות זהות מזויפות ובהן נרשמו השמות המחתרתיים, המזוייפים שלנו. שמי הפך להיות  תרצה בן-דוד, במקום צפורה גרינברג,  ומתי בחר בשם  עוזי קליין , במקום שמו האמיתי מתתיהו לייכין).

כעבור זמן קצר, הועברנו מפלוגה א' ביגור לפלוגה ד' בקבוצת חפציבה שבעמק יזרעאל ולאחר שנתיים בפלמ"ח  נשלחנו לעבוד בתעש' ההגנה במחתרת.  בשנה שלפני מלחמת העצמאות ובתקופת המלחמה עצמה, עבדנו מתחת לאדמה במכון ליצור תחמושת : 

יצור כדורי 9 מ"מ ל"סטנים" ולתת-מקחעים  ב"מכון איילון". (בשנים תש"ז-תש"ח / 1947-1948). 

מתי ואני נישאנו במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה נולדו לנו שני בנים - עוזי דגן  וארז דגן. 

כשבננו הבכור נולד קראנו לו בשם עוזי, כדי להנציח את שמו המחתרתי של מתי (1946), זאת גם בהקשר לדבקה הישראלית הראשונה שחוברה אותה שנה: "עוזי וזימרת יה" במסגרת ריקודי העם הישראלים.  

לבננו השני קראנו בשם ארז, להנצחת ריקוד-העם "אם בארזים נפלה שלהבת", בריקוד זה הייתי סולנית להקת הריקודים של ההכשרה שלנו, הכשרת "רגבים", במסיבה שהייתה לקראת גיוסנו לפלמ"ח  (1945).  

 כך נתנו לשני בננו שמות הקשורים בריקודי-עם, שמות המופיעים בתנ"ך ובהיסטוריה האישית שלנו !!  

ארז דגן 
הבן הצעיר למשפחת דגן 

עוזי דגן 
הבן הבכור למשפחת דגן

*~*~*

*

כן, כאלה היו אותם ימים - ימים בהם 

לא על מגש של כסף ניתנה לנו מדינת-ישראל  !!

* * *

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

*

                     נספח : 

חיילים בריטים וחברי קיבוץ משני צידי גדרות התייל.      מהעתונות  

* * *
~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

                       נספח : 

ראיון שנערך עימי לקראת יום העצמאות  
לציון 70 שנה למדינת-ישראל 
ופורסם בירחון "נשים"

   התמונות לכתבה זו הן מהאוסף הפרטי של  צפורה דגן 

* * *

 לחץ כאן לקריאת הכתבה במקור - בדף פייסבוק של ירחון "נשים"

***