יום שישי, 10 באוקטובר 2014

תחמושת- "הבראת רימונים"- היה או לא היה? ו- בנות פלמ"ח בפיצוץ הגדול ב"מכון שבתאי" חלק ב'


סמל תעש' ההגנה במחתרת (אילתור) 
סמל ההגנה 
סיפורו של מקום ...


סיפורים קטנים מימים רחוקים...



"ה ב ר א ת    ר י מ ו נ י ם" 

רימונים ? 
היה או לא היה מושג כזה בימי מחתרת ההגנה  ?  

חלק  ב' 
המשך בנושא הבראת תחמושת.


בנות פלמ"ח "רגבים" בתעש' ההגנה במחתרת 


הבנות  בפיצוץ  הגדול  שהיה  ב"מכון שבתאי" -  ביום שבת - כ' בתשרי, תש"ט  -  23.10.1948 

*** אל תוותרו לעצמכם לקרוא עד לסוף וקראו גם את העדות המעניינת שכתב איש המושבה פתח-תקווה 
על הפיצוץ הגדול שהיה בפרדס שליד המושבה!!
***
 דף ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן)  – זיכרונות... 
*~~~~~~~~~~~~~~~*
מוכר היה במחתרת הכינוי "הבראת כדורים", שעל כך ניתן לקרוא בפרק הקודם בנושא שם זה. 
אך מה זה "הבראת רימונים"? האם הייתה פעולה כזאת? איני יודעת אם היה כינוי כזה בימי תעש' ההגנה במחתרת. אך תחקיר שערכתי בהקשר לדברים הכתובים בהמשך, נתן לי את הרעיון לכנות בכינוי הזה פעולה שהתבצעה ברימונים ישנים שהוצאו מ"סליקים" ונעשה בהם טיפול הדומה לזה שנעשה  ב"הבראת כדורים". אני נשארת כאן עם השם "הבראת רימונים"
הוסף כיתוב


סתיו 1948 - הימים ימי מלחמת העצמאות.  
עם עלות השחר התארגנו קבוצת בנות מחלקת הכשרת "רגבים" בפלמ"ח, לצאת יחדיו מחדר האוכל של הקיבוץ, בדרכנו לרדת בפתח הסודי לעוד יום עבודה שיגרתי ב"מכון איילון"  התת-קרקעי.  

מערכת האוורור שרקה, המכונות דפקו, החברים שרו לעצמם תוך כדי העבודה, כדי להפיג את שעמום התנועות המונוטוניות שעליהם לעשות בהתאם לקצב המכונות הדופקות. עוד יום של שיגרה ב"חלקה", שם כינויו של המכון בפי החברים העובדים מתחת לאדמה. 

תוך כדי עבודתנו ליד המכונות, ניגש איש הביטחון  אל חמש מבנות הפלמ"ח והסביר לכל אחת מהן, כי לאחר שתעלנה לארוחת הבוקר, עליהן להתארגן לנסיעה למקום עבודה אחר. הבנות ארזו תרמילים ומכונית טקסי הגיעה לגבעה לקחתן לקיבוץ גבעת-השלושה שליד פתח-תקוה. שם שוכנו הבנות באהלים שהוכנו בעבורן. למחרת עם בוקר נלקחו הבנות להליכה אל מעבי אחד הפרדסים שהיו בסביבה וחולקו לעבודה בשני בתי אריזה שהיו בעומק הפרדס. הן החלו לעבוד במילוי אבק שריפה בתרמילי פגזים כבדים ועסקו גם בטיפול ברימונים ישנים שהוצאו מ"סליקים". רק בסופי שבוע חזרו הבנות לביתן בגבעה שליד המושבה רחובות. לא שאלנו אותן לאן הן נלקחו ומה הן עושות במקום עבודתן האחר.  החיים היו ימים של סודיות, ימים של "זקס" - ואני, לימים כתבתי בחוברת זכרונותי : 
"מהו 'זקס'? 'זקס' הוא משהו סודי יותר מסודי !!" 
 "אתה יודע את מה שאתה צריך לדעת ואם  
אינך יודע, אל תשאל, כי אינך צריך לדעת !! 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*  
*

כעבור שנים נודע לי שמשהו קרה במקום שאליו נשלחו הבנות לעבוד.
החלטתי לראיין אותן ולחקור מה קרה שם. 

מספרת מילה לוי (אייזנברג):  
מילה לוי (אייזנברג)

"
"נשלחנו לקיבוץ גבעת השלושה שליד פתח-תקווה. התגוררנו באהלים והיינו יוצאות לעבודה בבית אריזה, שנקרא "הבייקה" בלשון אותם ימים. מבנה כזה היה בלב הפרדסים הרבים שהיו פזורים ברחבי הארץ וגם ליד הקיבוץ בו שהינו. בתוך בית האריזה הייתה אמבטיה מלאה בבנזין, בה היינו שוטפים חלקים מסוימים שדרושים היו להרכבה בפגזים או ברימונים הישנים שבהם טיפלנו במבנה השני. בכניסה לבית האריזה הייתה סככה שבתוכה פרושות היו מחצלות קש על האדמה. שם ישבנו ומלאנו פגזים באבק שריפה. היום כשאני חושבת על קרבת הבנזין לאבק השריפה, זה מפחיד ומצמרר. אך זו הייתה עבודתנו. אני עבדתי במילוי אבק שריפה בתרמילים של פגזים. כל ימות השבוע שהינו בקיבוץ גבעת השלושה ועבדנו בבית האריזה שבלב הפרדס ורק בימי שישי היינו חוזרות הביתה ל"גבעה" שליד המושבה רחובות. 
היה זה יום שבת, חול המועד של חג הסוכות בשנת תש"ט (23.10.1948), מרבית עובדי התעש' שעבדו במקום היו בחופשה. אותו יום היינו רק עובדים מעטים במקום. לפתע נשמעה צעקה: "חבר'ה, לברוח"!! פיצוץ אדיר ליווה את הצעקה ופילח את האוויר שהתמלא בעשן סמיך. ברחנו ורצנו במהירות כדי להתרחק ממקום הפיצוץ. נפצעתי קלות בידי. נשלחתי והלכתי לבדי בסבך עצי הפרדס אל בית החולים בילינסון כדי לקבל עזרה. לאחר שטופלתי, היה עלי פעם נוספת לבדי לחצות את דרכי, דרך הפרדס העבות. רק כעת התפניתי לחשוב שהיה זה נס, נס גדול שאיש לא נהרג... אולי מה שהציל את המצב, היה זה שבאותו היום היינו במקום רק עובדים מעטים. בנוסף, אני נזכרת שבקרבת בית האריזה בו עבדתי, היה בית אריזה נוסף בו טיפלו ברימונים. אך שם עבדו בנות אחרות ואני איני זוכרת דבר מבית האריזה השני". 

מספרת כרמלה רודשטיין (לוצקי): 
כרמלה רודשטיין (לוצקי) :
"
"הביאו אלינו כמויות גדולות של רימונים שהוצאו מ"סליקים". הרימונים עברו בדיקה ומיון, חלקם הושמדו וחלקם עברו טיפול, שצריך היה להחליף בהם חלקים קטנים, אך איני זוכרת ואיני יודעת אלו חלקים היו אלה. אותו יום שבת בו ארע הפיצוץ הגדול, לא סודרתי להישאר לעבודה, לכן לא נשארתי במקום הזה. למזלי הרב, לא הייתי שם בשעת הפיצוץ הגדול. צמרמורת עוברת בראשי למחשבה, איזה נס, איזה אסון נמנע בפיצוץ שהיה שם  ונס גדול משמיים שלא היו הרוגים בפיצוץ הגדול הזה ".



מספרת מלכה ליברמן (גליק) :
מלכה ליברמן (גליק)
"
"אמנם היה עלי לעבוד שם באותו יום השבת, אך בקשתי לאפשר לי לבלות חופשת חג בבית הורי. היות שעבדתי שבועיים קודם לכן ברציפות ללא חופשה, אושרה לי חופשה בשבת של החג כדי לשהות בבית הורי. כך לא הייתי במקום בעת הפיצוץ. אך זכור לי היטב-היטב (!) שבדרום תל-אביב באזור בו התגוררו הורי, נשמע פיצוץ עז. אנשים לא ידעו מה קרה. אנשים יצאו מהבתים, התבוננו סביבם, לנסות ולהבין מה היה ומעיין נשמע הפיצוץ העז שמעו. רק למחרת, כשנסעתי בחזרה למקום עבודתי בפרדס, נודע לי מה קרה שם ביום האתמול. איזה מזל היה זה, שרק אנשים בודדים היו באותה עת במקום". 

*** הערה: "ראוי לציין, שהמרחב בין המושבה פתח-תקווה לתל-אביב, ברובו היה אזור פתוח. לא היו שם בתים רבי קומות, כפי שזהו המצב כיום. רק בתים מעטים וקטנים היו במקום בו נמצאים כיום בתי בני-ברק הגובלים עם הכביש הראשי, שנקרא אז בשם: "דרך פתח תקווה". בין בני ברק לפתח-תקווה היו מרחבים פתוחים, בהם נטויים היו מאהלי בדויים, שעשויים היו מעורות עזים שחורות. לנוסעים בכביש הזה, כמעט תמיד נראה היה גם עשן מתמר מתוך מאהלי הבדויים... יתכן כי היותו של אזור זה מרחב פתוח ברובו, זה מה שאפשר לתושבי דרום תל-אביב לשמוע את רעש הפיצוץ העז, שהגיע מהפרדסים שליד קיבוץ גבעת השלושה" ונשמע בדרומה של תל-אביב. (צ.ד.)    
                                                                                                         
מוסיפה שרהל'ה קדמי (גטלר) את סיפורה : 
שרה'לה קדמי (גטלר)

"אחי נהרג בקרבות בירושלים. נסעתי להלוויה ובדרכי מירושלים בחזרה לגבעה, נפצעתי מכדור ברגלי. נותחתי בבית חולים בירושלים, ולאחר שהוציאו את הקליע מרגלי, שמרתי אותו למזכרת. סדרתי לקליע שרשרת והוא היה תלוי על צווארי ובדרך כלל לא הסרתי אותו מעלי. כך זה הזכיר לי את אחי שנהרג ואת פציעתי. אין לי מושג ואין לי הסבר, מדוע באותו היום הושאר קליע הכדור בתוך תרמיל שלי שנשאר באוהל בו התגוררתי ולא נשאר תלוי על צווארי. התרמיל נשרף בפיצוץ הגדול ואת המזכרת הקטנה שהייתה מאד יקרה לי רגשית, איבדתי בפיצוץ"... 


מנוחה לנג


 מנוחה לנג - את מנוחה לנג לא ניתן היה לראיין,  
כיוון שנפטרה שנים מספר קודם לתחקיר הראיונות
שקיימתי עם הבנות בנושא הנ"ל. (צ.ד.)



~*~~~~~~~~~~~~~~~~*~


ב"מכון שבתאי" עבדו אנשים שהשתייכו לעובדי תעש' ההגנה במחתרת. חלקם הועברו לעבודה ב"מכון שבתאי" לאחר שעבדו קודם  ב"מכון אלף" של התעש',  שהיה ברחוב הירקון בתל-אביב.

להלן כמה דברים על "מכון שבתאי": 
מקום פעילותו של "מכון שבתאי" היה בבתי אריזה שהיו בפרדס שליד המושבה פתח-תקווה.
המקום כונה בפי אנשי התעש': "מכון שבתאי" על שמו של בעל הפרדס שבתאי גינזבורג

בתמונות -  שניים מהעובדים  ב"מכון שבתאי": 
                                     *  בתמונה העליונה עוסק אחד העובדים בעיבוד רימונים ! 
                                     *  בתמונה התחתונה עוסק עובד אחר בהרכבת מרעומים לפצצות 120 מ"מ !





אל לב בתי האריזה שהיו בפרדס שליד המושבה פתח-תקוה, הועברה בשלב מסוים של מלחמת העצמאות פעילות התעש', פעילות שבוצעה קודם לכן ב"מכון אלף", שהיה ברחוב הירקון בתל-אביב.  

היו אלה בתי אריזה בלב פרדסו של האדון שבתאי גינזבורג, שהיה מתושבי פתח-תקווה. על שמו של בעל הפרדס קיבל המקום את השם "מכון שבתאי". הפעילות במקום החלה רק בתוך תקופת הלחימה, כאשר בכל הארץ עדין השתוללו קרבות עזים. הייתה זו פעולה מסוכנת ביותר, אך  כל רימון וכל פגז - היו יקרים מפז !! 

הייתה זו פעולה להצלת רימונים, שחלקם נפגמו בהיותם זמן ממושך ב"סליקים". הרימונים נבדקו ומוינו, חלקם הושמדו ובאחרים הוחלפו בהם חלקים מסוימים כדי להכשירם מחדש לשימוש. היה צורך לבצע תהליך עבודה מסוכן זה, עקב המחסור שהיה ברימונים. כך הייתה זו פעולה להצלת רימונים, כפי שדומה וחיונית הייתה הפעולה  להצלת כדורים, שנקראה "הבראת כדורים".  
לפיכך ראוי שגם פעולת הטיפול ברימונים ובפגזים פגומים, תקבל את הכינוי "הבראת רימונים". 

 עובדות תעש' ב"מכון שבתאי" מטפלות בבדיקה ומיון בערימת רימונים 
תמונה זו צולמה ב"מכון שבתאי, !! 
 הערה  חשובה - לתשומת לב  הקוראים: 
תמונה זו מצויה בארכיון המרכזי של ההגנה  שבבית אליהו גולומב בתל-אביב.
מתחת לתמונה נכתב בטעות: 
"אלה עובדות תעש'  המטפלות ברימונים ב"מכון איילון". 
לא  ולא  !! 
ב"מכון איילון" עסקו ביצור תחמושת ל"סטנים" ולאקדחים ולא טיפלו ברימונים !
הבנות המצולמות בתמונה עם ערימת הרימונים - עבדו ב"מכון שבתאי" ושם הן צולמו !

***
להלן עדות נוספת שהגיעה אלי באקראי
יוסף אלקוני  היה בעל הוצאת ספרים בשם "הוצאת מילוא בע"מ". יוסף נולד במושבה פתח-תקווה ובה גדל בשנות ילדותו. בשנים האחרונות, עד למותו, עסק בליקוט חומר לכתיבת ספר על תולדות המושבה פתח-תקווה. בין היתר  מצא בארכיון המושבה מכתב עדות המספר על הפיצוץ הגדול שקרה בפרדס שליד המושבה. אך נא לשים-לב, במכתב זה ישנה עדות באשר לשני פיצוצים שונים, בתאריכים שונים שקרו במושבה :  
 א. הפיצוץ שהיה ב"מכון שבתאי" -  ארע ביום שבת  ב- 23 באוקטובר 1948 - בפרדס של מר שבתאי גינסבורג.
 ב.  והפיצוץ שארע במושבה בדירת איש אצ"ל. זה קרה ביום שבת, יום כיפור - י' בתשרי תש"ז -  ב- 5 לאוקטובר 1946. 

כשנודע ליוסף שאני כותבת עדויות ותיאור באשר לאירוע הפיצוץ שהיה בפרדס שליד המושבה פתח-תקווה - יצר עימי קשר ובעקבות פגישתנו שלח אלי את העדות שהוציא מארכיון המושבה ובו דברים גם באשר לפיצוץ שארע בפרדס של מר גינזבורג  ב"מכון שבתאי". כזכור, אחת מבנות הפלמ"ח מזכירה בעדותה שהיו שני בתי אריזה בהם בוצעו פעילויות של התעש' במחתרת.  להלן תוכן המכתב, כפי שקיבלתיו מיוסי אלקוני.  

                                                              יוסי אלקוני  ( 10.2.2012)           
                                 |  ההתפוצצות בפתח-תקווה  | 

(הערות לרשימתו של נמרוד כהן "הפיצוץ בפרדס של גינזבורג" שפורסמה בגיליון 714) 

ההתפוצצות בפרדס גינזבורג, הייתה באחת השבתות בשלהי שנת 1948, במפעל תעש' של ה"הגנה".  ענן עשן כיסה את שמי פתח-תקווה באותה השבת והייתה נהירה של המונים לעבר מקום הפיצוץ, כולל מתפללי בתי-הכנסת, כפי שתאר סבו של נמרוד כהן והוסיף על כך אהוד בן-עזר. דוד גולדברג, ממפקדי ה"הגנה" ומפקד מכבי האש בפתח-תקווה, מתאר בספרו "זכרונות איש פתח-תקווה" את הפיצוץ ואת הכמויות העצומות של פגזים שהתעופפו לכל עבר, ושבמשך שבועיים פסקה התנועה לתל-אביב בכביש הזה".

ולסיפורו של המקום:  
מפעל התעש' בפרדס גינזבורג הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהחל המאבק על הקמת המדינה. ארגון ה"הגנה" הפך את בית האריזה (ה"בייקה" בלשון אותם ימים), בפרדס של שבתאי גינזבורג למפעל ליצור נשק ופצצות.
בינואר 1948 התעוררו חששות במטה הארצי של ה,הגנה", שהבריטים גילו את המקום בו פעל מכון א' של תעש' - אחד ממפעליה הראשונים, הגדולים והחשובים של ה"הגנה". המכון פעל עד אותה עת במחבוא מתחת למבנה של בית החרושת לעיבוד עורות, קרוב לשפת הים, מול רחוב גורדון , אז צפון תל-אביב.  הוחלט להעביר את המפעל למקום בטוח יותר והוא הועבר לפתח-תקווה וצורף למפעל שהיה בפרדס של שבתאי גינזבורג. עיקר עיסוקו היה במילוי והרכבה של רימוני רסס וביצור פצצות מרגמה. במלחמת הקוממיות היה מכון שבתאי מקור חשוב להספקת אמצעי לחימה ליחידות הלוחמות. ב- 1951 סיים המכון את פעילותו בפרדס גינזבורג ועבר למשכנו החדש. (במפעלי "התעשייה הצבאית לישראל", שקמה לאחר תום מלחמת העצמאות -  צ.ד.).  
ואשר לעניין ההתפוצצות שהייתה ברחוב הרצל, שהוזכרה באותה רשימה, אני יכול להוסיף: 
ההתפוצצות הייתה ב- 5.10.1946 ברחוב הרצל פינת שרה אהרונסון, בבניין של הקבלך רוטברג, שגם גר באותו בניין. הדירה בה היה הפיצוץ שמשה כמחסן נשק של האצ"ל ובפיצוץ נפצע לוחם אצ"ל שהיה אותה עת בדירה. במקום הוצב שלט המספר את סיפורו של המקום".
***
   להלן תמונת צילום המכתב המקורי שקיבלתי : 
    
~*~~~~~~~~~~~~*~
לתשומת לב הקוראים :  


*** מומלץ לקרוא בהמשך שלושה פרקים נוספים הקשורים אף הם -
       לרימונים, ל"סליקים" ול'הבראת תחמושת' במחתרת:   
         1.  "חלב בירה ורימונים - היכן הם נפגשים"? 
         2.  ניקוב נפצי רימונים - ב"מכון איילון".
         3.  "הבראת כדורים".   
  
לחצו כאן לקריאת שלושת הפרקים הבאים :  
הבראת כדורים
חלב בירה ורימונים
ניקוב נפצי רימונים

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~
  • תודה ליוסי אלקוני, תושב פתח תקווה לשעבר, על דבריו והעדות שהביא מארכיון המושבה פתח-תקווה,
  •     המספר על הפיצוץ העז שנשמע וזעזע את המושבה ביום שבת של חג הסוכות בשנת 1948.               
  • תודה לעמוס שפי  מעובדי תעש' ההגנה במחתרת, על עדכון פרטים באשר ל"מכון שבתאי".
  • תודה לארכיון ההגנה בבית אליהו גולומב בתל-אביב, על תמונת הבנות הממיינות רימונים ב"מכון שבתאי",    
   ציפקה (צפורה דגן) מבנות פלמ"ח "רגבים" שעבדו  ב"מכון איילון"  בשנים  תש"ז-תש"ח  1947-1948
                                                                                                                                          ~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה