תחמושת א' = "הבראת כדורים" בתעש' ההגנה במחתרת

   20.3.2016 

 

  צפורה דגן  בדרכה לראיין חברי הגנה ופלמ"ח  
על פעילותם במחתרת 
 בשנות טרום המדינה ובמלחמת העצמאות.   
הראיונות מופקדים לתיעוד בארכיון ההגנה 

בית אליהו גולומב בתל-אביב.      

        


          סיפורו של מקום... 

 "הבראת כדורים"  

            מה זה ? 

                                                 חלק  א'

סיפורים קטנים מימים רחוקים ...

דף ממחברתה של צפורה דגן  (ציפי/ציפקה)                                 

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

*

מה זה  "הבראת כדורים" ?

ישנם בתי הבראה לאנשים, זה ברור. ישנם בתי הבראה לחתולים וכלבים, ידוע. אך הבראה לכדורים?!  איזה כדורים? כדורי פינג-פונג, כדורי כדורגלנים או אולי כדורי כדורסלנים ?! לא ולא. ישנם כדורים קטנים, כדורי תחמושת ל"סטנים" ולאקדחים, ישנם כדורי תחמושת לרובים ואליהם אולי מצטרפים גם רימונים (?). רימונים? איזה רימונים ?! כן, כולם הנם מוצרים שהוצאו מ"סליקים" בימי מחתרת ההגנה, ימי שלטון המנדט הבריטי על ארץ-ישראל בשנות טרום המדינה. ה"סליקים" היו בדרך כלל מתחת לאדמה וכל שנעשה במלחמתנו נגד הלחות והרטיבות והקורוזיה ששלטה ב"סליקים" – התוצאה הייתה שהרטיבות היא זו שניצחה. 
בשנים בהן נסעתי לראיין חברי הגנה, על פעילותם בשנות טרום המדינה, העסיקה אותי השאלה מה זאת פעולת "הבראת כדורים" וכיצד בוצעה הפעולה הזאת. החלטתי לנסות לאתר חברי הגנה שעסקו בתחום הזה בשנות המחתרת. להפתעתי ולשמחתי הצלחתי להיפגש עם כמה מהם, חברים שפעלו בתחום זה במקומות שונים בארץ ובצורה שונה ולשמוע על כך ממקור ראשון. 

נסעתי לקיבוץ עין חרוד שבעמק יזרעאל, לראיין את החבר נחום ניצן. בתקופה מסוימת ובמלחמת העצמאות, נחום היה המא"ז של הקיבוץ, היה האחראי על הביטחון בקיבוץ. שמועה גונבה לאזני, שנחום עסק בקיבוצו גם  ב"הבראת כדורים". אותה עת לא ידעתי כיצד נעשתה פעולה זו ונושא זה עניין וסקרן אותי במיוחד,  כהן כמראיינת ובמיוחד כמי שעבדה ביצור תחמושת ב"מכון איילון" בשנים תש"ז-תש"ח. 

אולם המכונות במכון התת-קרקעי - "מכון איילון" 

סתיו 1996 הנסיעה לעמק יזרעאל הייתה נעימה.
בכביש היורד מוואדי ערה לעמק יזרעאל, באזור שליד חבל התענכים, ניגלה לעיני העמק במלוא יופיו, כמרבד ירוק שזה עתה הנץ לאחר גשמי הסתיו הראשונים. נחום  ניצן המתין לי והיה נרגש מכך שבאים לראיינו ולשמוע מפיו את שהיה ואת שעשה, כדי לתעד את הדברים בארכיון המרכזי של ההגנה בתל-אביב. 

דקלים בעמק יזרעאל 

צילומים:  ציפי דגן 

במעלה הדרך העולה מהכביש הראשי אל קיבוץ עין חרוד השוכן על גבעה, נסעתי ליד דקלים מתנשאים לגובה ובצמרותיהם אשכולות כבדים של תמרים שבהקו במלוא הדרם אל מול פני השמש הזורחת. נחום ניצן הוליכני אל חדרו שהיה במעלה הגבעה. ישבנו בביתו לקיים את הריאיון בחדר קטן שהיה מתחת לחדר מגוריו. כל שהיה בחדר, היו רהיטים ופריטים שונים מתקופת שנות טרום המדינה. "מיטת סוכנות" מכוסה בכיסוי שצבעיו ראו ימים יפים יותר, כוננית ושולחן שהזכירו ימים רחוקים ואפילו סוד על "סטן" מיוחד שניגלה אלי רק במפגש הראיון האחרון שהיה בביתו. נראה היה שנחום אהב פינה אישית זו ומפגשי הראיונות עמו היו בחדר זה באווירה נוחה ונעימה. לאחר שסיפר על שורשי משפחתו וחברותו בקיבוץ, הגענו לנושאים הקשורים בנשק וב"סליקים" ובהם הושם דגש  גם בנושא "הבראת הכדורים". 

כזה היה סיפורו של נחום:  

 "תחילה נהגנו לארוז את הכדורים בשקיות בד מיוחד שאינו חדיר למים. היה זה בד עבה יחסית, בדומה לברזנט שכיסה את המשאיות הצבאיות של הבריטים. בשנות מלחמת העולם השנייה, כשרבים מבני הישוב העברי בארץ שרתו בצבא הבריטי, סחבנו את הבד הזה מהצבא. גזרנו אותו ותפרנו ממנו שקיות קטנות ובתוכן ארזנו את הכדורים שהוטמנו ב"סליקים" מתחת לפני הקרקע.  

שקיות בד ברזנט בהן אוחסנו כדורי תחמושת ב"סליקים".

   אילוסטרציה - צילום: ציפי דגן 

"אותם ימים רחוקים לא נארזו כדורי התחמושת בקופסאות קרטון כפי שזה נעשה  

לאחר הקמת המכון התת-קרקעי ותחילת יצור התחמושת ב"מכון איילון" (1946). 

   מדבריו של נחום ניצן  חבר קיבוץ עין חרוד. .           

"נהגנו לארוז את הכדורים בתפזורת בתוך שקיות עשויות בד 'ברזנט' מיוחד, שאמור היה להגן בפני חדירת רטיבות לשקיות ופגיעה בכדורים.  בד ברזנט זה היה מצופה או טבול בחומר מיוחד כנגד חדירת מי מים ולחות. אך גם שקיות אלו לא עזרו ולא הגנו על התחמושת לאחר שהוסתרה ב"סליקים". 

התוצאה הייתה  שהלחות, הרטיבות והקורוזיה תקפו את הכדורים וניצחו אותנו ! כעת, מה עושים?" 

זו קופסה עם כדורים שיוצרו ונארזו ב"מכון איילון" במלחמת תש"ח - 1948.
שנים רבות נשתמרה הקופסה בביתנו, למזכרת על עבודתנו במכון תת-קרקעי זה. 
לקראת טקס פתיחת המוזאון - ב- 29 באוקטובר 1987,  
הקופסה נתרמה על ידי מתי דגן לתצוגה במוזיאון "מכון איילון". 

צילום: צפורה דגן                 

 

"נאמר והוסבר לנו", ממשיך נחום את סיפורו, "שיש להחליף את הפיקות בכדורים", מאחר וכדור שספג רטיבות הינו כדור עקר. אך להחליף פיקות ולחלצן מכדור חי??  אוייה, תחילה זה נשמע הזוי ומפחיד!!  אך לפתע הבריק במוחנו רעיון כיצד לפתור את הבעיה. 

הלכנו למרפאת-השיניים של הקיבוץ וסחבנו משם מכשירים קטנים, שבדיוק התאימו לצרכים שלנו". כך מספר נחום כשהוא משרטט על דף נייר את צורתו של המכשיר. התבוננתי בציור וחייכתי לעצמי. "אני מכירה היטב את המכשיר הזה", אמרתי לנחום. "ישנו 'מכשיר כזה הנקרא "מכשיר ימני' וישנו כזה בזווית של "מכשיר שמאלי". 
מכשירים אלה משמשים את רופאי השיניים להסרת אבן השוקעת על צוואר השיניים", אמרתי לו. "מניין לך זאת?" שאל נחום בתמיהה. "פשוט מאד. אני בת שנולדה למשפחה של רופאי-שיניים. אימי ד"ר שרה (סוניה) מרקין-גרינברג הייתה אחת מרופאות השיניים הראשונות בימי "תל-אביב הקטנה" בשנות העשרים. ואני כילדה אהבתי לעזור לאמא בניקוי המרפאה וסידור כלי המרפאה  בארונות. כעבור שנים, בהיותי חברת קיבוץ, עבדתי במרפאת השיניים של הקיבוץ ובנוסף הייתי גם חברה בוועדה הארצית הבין-קיבוצית למרפאות השיניים. הייתה זו ועדה של כלל הקיבוצים בארץ".  

  

בתמונה נראים שני מכשירים של רופאי-שיניים, ששימשו להסרת אבן משיניים של מטופלים במרפאה. 
אך בהקשר לתחמושת שהוצאה מה"סליקים":  
המכשירים האלה שימשו לחליצת פיקות מכרכובי כדורים פגומים שספגו לחות, 
                    ולהחליפם בסדנים ובפיקות חדשות.     צילום:  צפורה דגן.  

נחום מחייך וממשיך את סיפורו: 

"היינו רק שניים מחברי המשק שעסקנו ב"הבראת כדורים". אחת לכמה זמן היינו נפגשים בלילות ומסתגרים בחדר קטן שהיה ליד מסגריית הקיבוץ. בחשכת הליל והדממה ששררה סביבנו, משך כל שעות הלילה החלפנו כמויות גדולות של פיקות שחילצנו אותן מכרכובי כדורים ישנים שהוצאנו מה"סליקים". החלפנו פיקות ישנות בפיקות חדשות ומרחנו עליהן חומר הדומה ללכה שמורחים על ציפורנים. ארזנו אותם בשקיות וכך הם הוחזרו ל"סליקים". 

כשתם הסברו של נחום על "הבראת כדורים", הזמינני נחום לצאת עמו לסיור במשק והוביל אותי לראות שני סוגים של מכלי "סליקים" שנחשפו בקיבוץ, הוצאו מתחת לפני הקרקע והונחו לתצוגה על פני האדמה. לקראת ערב חזרתי לביתי. הוצאתי שני מכשירים להוצאת אבן של רופאי שינים, שהיו שמורים עמי  בקופסת מכשירים קטנה כמזכרת ממרפאתה של אימי ז"ל. צילמתי את שני המכשירים ליד קופסה עם כדורי 9 מ"מ, שגם לי היה חלק ביצורן ואריזתן בתקופת עבודתי ב"מכון איילון". 

חליצת הפיקות מכדורים פגומים, שנעשתה בעזרת מכשירים של רופאי שיניים, הייתה רק אחת הדרכים בה ביצעו "הבראת כדורים" במחתרת ההגנה. כך זה היה לפני הקמת "מכון איילון", מקום בו יוצרה התחמושת בעזרת מכונות מודרניות משוכללות, במושגי הימים ההם.  כעבור זמן מה לאחר שהחל יצור התחמושת במכון איילון, החלו לארוז את הכדורים בתוך קופסאות קרטון קטנות, חמישים כדורים בכל קופסא (1946-1948). 

נחום ניצן מתבונן ב"סליק" קטן 
שהוצא ממחבואו והוצב לתצוגה.  

נחום ניצן ליד 'דלת' הכניסה ל"סליק" הגדול. 
ל"סליק" הגדול ניתן היה להיכנס בזחילה בלבד.  

        

מימין - ה"סליק" הגדול שהיה קבור כ-2 מטרים מתחת לפניי הקרקע והוצב לתצוגה ליד חדר האוכל של הקיבוץ. 

משמאל - ה"סליק" הקטן מוצב אף הוא לתצוגה ליד חדר האוכל של הקיבוץ. 

*  תמונות "סליקים" אלו צולמו בקיבוץ עין-חרוד  -  צלום: צפורה דגן  

בעת הסיור בשבילי המשק, המשיך נחום את הסבריו באשר ל"סליקים" שנחשפו בקיבוץ  וסיפר: "ה"סליק" הגדול היה קבור באדמה וניתן היה להיכנס לתוכו רק בזחילה. מצידו השני של המיכל היו שני צינורות, שלא ברור ולא זכור כיום מה היה תפקידם. 

מספרים ש"סליק" זה הובא מהצפון ולמיטב זיכרונו של נחום יצרו מיכלים כאלה בקיבוץ מנרה. הנשק שהיה מוסתר בו הוצא לשימוש במלחמת העצמאות. ה"סליק" הקטן מוסתר היה מתחת לרצפה באחד מבנייני הקיבוץ, והיה מיועד לשימוש מידי, במקרה הצורך". 
לפני פרידה, הרים נחום את כיסוי המיטה והמזרון ושלף מתחתם חבילה עטופה בבדים ישנים. 
כשהסיר את מעטפת הבדים, נחשף מתוך החבילה כלי "סטן" בעל צורה מיוחדת... 
לתדהמתי שמעתי מנחום את סיפורו של הכלי, 

צילום: צפורה דגן 

עליו ניתן לקרוא בפרק ב' המספר על ה"סטן". 
  

 תם הריאיון עם נחום ניצן. כוס קפה ועוגיות שרעייתו אפתה וזר פרחים קטן שהוגש לי לפרידה  בלכתי. עם שקיעת השמש יצאתי לדרכי, כשיופיה של השקיעה מלווה אותי בנסיעתי בחזרה  לביתי. 

~*~*~*~

היה זה בשנת 1990, במבט קצת שונה, באווירה ובמקום אחר, קיימתי מספר מפגשי ראיונות עם מוסה ברנר, שהיה משך שנים מספר מפקד ההגנה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל . ישבנו במרפסת ביתי על כוס קפה מהביל ושוחחנו. שם שמעתי מפיו את הדברים הבאים:  

"אחת לכמה זמן, ירדנו אל מרתפי יקב היין הישן של מקווה-ישראל. בלילות חשוכים הורדנו לשם מכשיר קטן, שהיה פרי המצאתו של דוד לייבוביץ, זה שהמציא את מרגמת "הדוידקה" המפורסמת הנקראת על שמו. המכשיר שלייבוביץ המציא פעל כמו 'חולץ פקקים'. השתמשנו בו לטיפול בחליצת פיקות מכדורים שהוצאו מה"סליקים". חילצנו פיקות ישנות מכדורים חיים (!) והחלפנו אותן בפיקות חדשות. אמנם הייתה זו פעולה מסוכנת, אך כך עברו תחת ידינו אלפי כדורים שניצלו מהשמדה. לפעולה זו קראנו בשם "הבראת כדורים". הצלחנו לבצע זאת בזכות המצאתו של דוד לייבוביץ !! 

האולם העליון של היקב במקווה-ישראל 

במרתפי היקב של מקווה-ישראל בסוף המאה ה- 19  

הצצה אל יקב היין העתיק במקווה ישראל - האולם העליון 
תמונות היקב נתקבלו באדיבות ארכיון תמונות "המועצה לשימור אתרי מורשת" במקווה-ישראל.   

הריאיון עם מוסה הסתיים אף הוא בסיור במשעוליה של מקווה-ישראל, כפי שהיה כעבור שנים בקיבוץ עין-חרוד. בין יתר המקומות שהראה לי מוסה, היו מקומות ששימשו בימיו "סליקים" לנשק ותחמושת של ההגנה. "סליקים" היו בבתי תושבים, "סליקים" היו במעבדת הלימוד של בית הספר שהייתה בביתן קטן מול בית הכנסת של מקווה ו"סליקים" היו מוסתרים בפרדסים ובמטעי בית הספר החקלאי. לבסוף הגענו אל יקב היין העתיק של מקווה. 

ירדנו למרתף היקב. ראיתי את מוסה הולך בבטחה אל אולם החביות, זה שהיה בקצהו המרוחק של מרתף היין. נכנס אל בין חביות יין גדולות שניצבו בשורה, ניגש אל הקיר שמאחוריהן והחל מחפש. "מוסה, שאלתיו, מה אתה מחפש כאן"? ובבדיחות הדעת הוספתי: "איבדת כאן משהו או שכחת כאן איזה בקבוק יין"? מוסה חייך ואמר: "אני מחפש את החור שבקיר", אמר והמשיך להלך בין החביות ולחפש. "מוסה, איזה חור אתה מחפש ?", הוספתי לשאול. מוסה נעצר וסיפר לי, כי מידי פעם בלילות היו מורידים ליקב "כלים קטנים", בעיקר אקדחים. בודקים את פעילותם של הכלים על ידי ירי לנקודה מסוימת בקיר, עד שלבסוף נוצר חור בקיר. הייתה זו פעולת ירי לבדיקת מצבו של הכלי ולאיפוסו. כך שמרוב ירי למקום מסוים, נוצר חור בקיר והחבר'ה קראו לזה :
"החור של מוסה". 

הכניסה האחורית לאולם העליון של היקב הייתה דרך
המרפסת הנראית בתמונה למעלה מצד שמאל.  
ליקב היו כניסות נוספות. גם לירידה אל מרתפי היקב היו שתי כניסות. 

נעצרנו למרגלות סולם שירד והשתלשל מהאולם הגדול למטה למרתף היקב. 

"מוסה, הוספתי לשאול, "הרי בסוף כל יום עבודה נהגו לסגור את היקב. כיצד נכנסתם לתוכו ומהיכן ירדתם למרתף הגדול הנמצא מתחת לאולם בו נאספו ארגזי הענבים שהובאו מהכרם"? מוסה חייך, הצביע על סולם שהיה בצידו האחורי של היקב ואמר: "אף פעם לא ירדנו במדרגות הכניסה הראשית לאולמות היקב. "נכנסנו ליקב מחלקו האחורי, ליד מקום ששימש טחנה לטחינת קמח. כך יכולנו להיכנס לאולם הגדול ובמקום מסוים היה סולם שדרכו השתלשלנו מהאולם העליון לחדרי מרתפי היקב". 

תם הראיון, תם הסיור עם מוסה ברנר, מי שהיה מפקד ההגנה בבית הספר החקלאי מקווה-ישראל. ראוי להזכיר ולציין, כי מקווה-ישראל הייתה מקום אימונים מרכזי של חברי ההגנה, שבשבתות ובחגים היו מגיעים בהליכה רגלית מתל-אביב למקווה-ישראל לאימונים, אך גם מקום אימונים לחברי הגנה שבאו למקווה מחולון. מקווה-ישראל הייתה מקום נוח לאימונים, מהיותה רחוקה מעינם של הבריטים. אמנם חלק מהאימונים, בעיקר אימונים בנשק, ביצענו בים החולות של חולון, בתאום עם המרכז ב"חוסמסה". 

"בנוסף, היו פעמים בהם בדקנו כלים קטנים ב"מערה של קרל נטר", המערה בה הוא התגורר בימיה הראשונים של מקווה. בעבר הייתה זו מערה עמוקה בהרבה מכפי שהיא נראית כיום. זה קרה בעקבות ניסויי הירי שבצענו במערה, שבסופו של דבר חלק מהמערה קרס, לכן, המערה כיום נראית כמערה קטנה" מזו שהייתה בעבר.  

כד חלב ישן שנגלה כעבור 55 שנים והוצא מתחת לפני הקרקע.  
הכד שבתמונה שימש "סליק" לרימונים שנארזו בתוכו, בפחיות בירה ישנות.  

 בעבר שימשו כדי החלב "סליקים" לתחמושת, להסתרת כלים קטנים ורימונים. 

אך היו מקומות בהם הלחימו כד על גבי כד וכך יכלו הכדים לשמש "סליק" גם לרובים ארוכים. 

                                                                                                                                                       צילום: צפורה דגן  

***

כעבור שנים מספר, נפלה לידי הזדמנות נוספת לראיון חבר שעסק אף הוא ב"הבראת כדורים". 

בשנת 1997 נפגשתי בארכיון ההגנה עם מיכה לוז, בנו של שבתאי לוז'יינסקי, שסיפר בריאיון עמו על נעוריו, על הקשר של בני הנוער ופעילותם כנערים בהגנה ועל מה שקרה ביישוב עטרות במלחמת העצמאות. כעבור מספר שעות, תם הריאיון. קיפלתי את הניירות, ארזתי את הטייפרקורדר שבו הקלטתי את דבריו ועמדנו לצאת מהחדר. מיכה קם אף הוא ובשקט, כבדרך אגב שאל אותי: "ציפי, אולי מעניין אותך לשמוע כיצד טיפלנו בכדורים שהיו זמן ממושך ב"סליקים"? גם בזה עסקנו מפעם לפעם, במיוחד בני הנוער". 

 

תוך שנייה נפתח הטייפרקורדר שלי מחדש וכזה היה סיפורו של מיכה  על "הבראת כדורים": 

"אחת לכמה זמן היינו מקבלים לישוב מכשיר מוזר, שחיברנו אותו למשטח של שולחן עבודה. בעזרתו היינו חולצים פיקות ישנות מכדורים שהוצאו מה"סליקים" ומחליפים אותם בפיקות חדשות. המון כדורים עברו טיפול כזה תחת ידינו. עבדנו בלילות וכשסיימנו את העבודה לקחו מאתנו את המכשיר. אני לא יודע מאין הגיע המכשיר הזה לישוב שלנו ולאן הוא נלקח מאתנו. אך אני זוכר כיצד נראה אותו מכשיר. "בן כמה היית כשעסקת בפעולה הזאת"? שאלתי. "היינו צעירים בני 15-16 שנים. כש"מכשיר הפלאים" הזה הגיע אלינו, היה זה עיסוקם ותפקידם של בני הנוער לעבוד בלילות ולהחליף פיקות בכדורים שהוצאו מה"סליקים". מיכה לקח דף נייר ושירטט עליו את המכשיר כפי שזכר אותו. 

תרשים מכשיר חולץ פיקות מכדורים ישנים - שורטט על ידי מיכה לוז מתוך זיכרונו, 
בראיון שהתקיים עמו ב-7 בינואר 1997 .     

הכיתוב בתרשים נעשה על פי הנחייתו של מיכה לוז.  

                                           התרשים  מופקד בארכיון ההגנה שבבית גולומב בתל-אביב.  

צילום: צפורה דגן     

התיאור והשרטוט דומים לתיאור שמסר מוסה ברנר, שהיה מפקד ההגנה במקווה-ישראל. 

בראיון עמו סיפר מוסה ברנר על פעולת "הבראת כדורים" שנעשתה במרתפי היקב שהיו במקווה-ישראל.  

- האם  היה זה אותו מכשיר שדוד לייבוביץ המציא במקווה-ישראל ?  

- האם המכשיר שדוד לייבוביץ המציא נדד בין ישובים שונים ?  

- לכך אין לנו תשובה בדוקה, אך יתכן, סביר שאכן מדובר באותו המכשיר. 

תם הריאיון. נפרדתי ממיכה בתודה. מיכה הלך לדרכו ועל השולחן נשאר הטייפרקורדר שקלט את סיפורו ולידו מונח היה תרשים המכשיר לחילוץ פיקות מכדורים, כפי שמיכה שרטט על פי זיכרונו.  

התרשים עם הראיון המוקלט הופקדו בארכיון ההגנה שבבית אליהו גולומב בתל-אביב. 

***

אלה הם רק שלושה סיפורים המתארים במעט את פעולת "הבראת הכדורים" במחתרת ההגנה. אך ידועים מקומות נוספים,  בהם  בוצעה פעולת "הבראת כדורים", בדומה למסופר כאן; (בטכניון בחיפה, ביקב ברחובות, בבית החרושת 'יפאורה' ברחובות ועוד). אולם אין בידינו תיאור המפרט כיצד ובאילו אמצעים בוצעה פעולה זו במקומות אחרים, כיצד טיפלו בכדורים חיים שהוצאו מה"סליקים".  

להגנה היה מחסור בתחמושת וכל כדור היה 'יקר מפז'. לכן חשוב היה להציל ולשמר כל כדור שהיה לנו ב"סליקים". אולי הייתה זו הדרך היחידה להציל כדורים שנפגעו מקורוזיה, במקום להשמידם, הצלתם הייתה בפעולת "הבראת כדורים". 

לסיום סיפורי זה, ראוי להזכיר ולציין דבר נוסף. אחת ההחלטות החשובות שהיו בהקשר לסיבות שקבעו את ההחלטה על הקמת "מכון איילון", מכון ליצור תחמושת - קשורה בין היתר במודעות לסכנה הגדולה שכרוכה הייתה בטיפול בכדורים חיים לביצוע פעולת  "הבראת כדורים". 

כדורי 9 מ"מ שיוצרו ב"מכון איילון" - 1948

  צילום:  צפורה דגן  

* על הטבעת סימנים על תחמושת וכלים שיוצרו בתעש' ההגנה במחתרת, קראו בפרק נפרד בבלוג שלי.  

   * כל הראיונות הנ"ל מופקדים לתעוד בארכיון ההגנה, שבבית אליהו גולומב  בתל-אביב.  

 * מומלץ לעבור לקרוא את הפרק :  "הבראת רימונים - היה או לא היה ? 

*~*~*

  ציפקה  (ציפי - צפורה דגן) תחקירנית מראיינת-מתנדבת לארכיון ההגנה 

ומבנות הפלמ"ח שעבדו בתעש' ההגנה במחתרת - ב"מכון איילון"  בתש"ז-תש"ח  1947-1948 .

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

*