1.3.2016
אהבה בצל המלחמה
ירח דבש בתעלה . . .
***
 |
| מתש"ח באהבה |
אהיל מנורת-קריאה שימש כמטרייה מול ירי צלפים ערבים
שירו על שיירות חשופות
שחצו את "דרך הביטחון" בשדות מקווה-ישראל.
*
. ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - זיכרונות . . .
~*~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~*~
 |
| מתי וציפקה דגן בתש"ח - 1948 |
 |
~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~
 |
| הכניסה לגבעת מוזיאון "מכון איילון" * |
 |
| ת.מ.ת. = .T.M.T ("סטן" ) תת-מקלע תוצרת = תוצרת תעש' ההגנה במחתרת  קופסא זאת נשמרה בביתנו למזכרת משך שנים רבות מתי דגן נתן אותה לתעוד בתצוגת המוזיאון שהוקם במכון התת-קרקעי לקראת טקס פתיחת מוזיאון "מכון איילון" ב- 29.10.1987 . *** * |
ה"סטנים" היו כלים תת-מקלעיים שיוצרו בתעש' ההגנה במחתרת ונקראו ת.מ.ת. =,T.M.T.
אותיות אלו במשמעות: תת-מקלע תוצרת - זו תוצרת שלנו !! היו אלה נשקם האישי של מרבית לוחמי תש"ח, במיוחד בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות, עד שהחלו להגיע לארץ משלוחי נשק ותחמושת ממקורות שונים מעבר לים, במיוחד מצ'כיה. עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות, נדרשנו להגביר את יצור התחמושת במכון התת-קרקעי ועברנו לעבוד ב"מכון איילון" במשמרות של יום ולילה.
***
היינו צעירים ובמסגרת חיי הקיבוץ שעל הגבעה, צצו זוגות ופרחו אהבות. בקבוצת חברי הפלמ"ח שהיו בגבעה, היו מספר זוגות "ותיקים" שלא פעם עלתה בהם השאלה, האם זהו זמן נכון להינשא ולהקים משפחה דווקא כעת בעת המלחמה ומה אם יקרה משהו... אך היו גם מי שמצאו לנכון להתחתן דווקא במלחמה, למצות את האהבה ולהקים משפחה.
מתי ואני קבלנו יום חופשי, יום של "חופשת שַבָת" כדי להשתחרר מיום עבודה ביצור התחמושת. מטרתנו הייתה לנסוע לתל-אביב להירשם לנשואים ברבנות הראשית, שהייתה ברחוב יבנה פינת שדרות רוטשילד. נתקבלנו במקום על-ידי פקיד לבוש שחורים, עטור זקן ומגבעת שחורה לראשו, שהפנה אותנו לקופה. שילמנו את הסכום הנדרש והופנינו לחדר בו ישב פקיד הרישום, אף הוא בלבוש שחור וכיפה גדולה ושחורה לראשו. נשאלנו שאלות והפקיד רשם את שרשם. הטפסים מולאו כנדרש ועמדנו לצאת מהחדר. אלא, שהפקיד היושב מולנו רמז וסימֵן לנו באצבעות ידיו שהוא ממתין שניתן לו "בַקְשִֹיֹש", מה שנקרא כיום 'לתת טיפ'... מַתִי לא התרשם מהרמזים והראה לפקיד החמדן את השלט שהיה תלוי על הקיר מאחורי ראשו. על השלט נכתב ב'אותיות קידוש לבנה': "כספים יש לשלם רק בקופה" !
יצאנו מבניין הרבנות ומהרנו אל תחנת האוטובוסים כדי להספיק להגיע לגבעה ולהשתלב בחזרה בעבודה מתחת לאדמה, לפחות להספיק לעבוד במחצית השנייה של יום העבודה. היו אלה ימים של מוסר עבודה גבוה וידענו היטב עד כמה חשובה כל שעת עבודה במכון. כל שעה הייתה חיונית מאד ליצור תחמושת ללוחמים. אולם איחרנו את שעת יציאת האוטובוס היוצא מתל-אביב בחזרה לרחובות.
 |
| תחנת האוטובוסים הישנה בתל-אביב (התמונה מאוסף תמונות ארכיון "אגד") * |
 |
| אוטובוס מק - 1946 |
החלטנו ללכת לביקור בבתי הורינו.
אמא קבלה את פנינו בשמחה ובברכות, אך הביקור בבית משפחת החתן היה שונה, בלשון המעטה.
האם התבוננה בנו ואמרה למתי: "אין זה נהוג שבן צעיר יינשא לפני אחותו הבכורה"...
נו באמת, זה כבר היה ממש 'סקנדל'...
אולם, דומני שהאם הבינה שלא תוכל לשנות את החלטתנו, במיוחד לאחר שכבר נרשמנו לנשואים ברבנות. נגשה לארון הבגדים, פתחה את דלת הארון והוציאה זוג "גרבי משי" מהמגירה. גרביים לתפארת ולכבוד הכלה הצעירה, גרביים משומשות כמובן... הכניסה אותם לשקית מכולת חומה והסבירה לנו שחובה על כלה לגרוב גרביים ארוכות, כי כלה אינה הולכת לחופתה בגרביים קצרות ו'רגלים חשופות'. אך גרבי משי (?) היו דבר שלא גורבים במחוזותינו. גרבי משי היו סמל לבורגנות עירונית וחלילה מלגרוב גרבי משי בקיבוץ.
תוך סלידה ודחייה, אך בליית ברירה, לקחתי את השקית 'בתודה', נפרדנו מהאם ויצאנו לדרכנו.
 |
| צמד פרחי "ציפור גן עדן" - לצמד אוהבים לקראת חתונתם. |
זמן קצר לאחר יום ההרשמה ברבנות, הגיע יום שישי המיוחל - יום נשואינו.
הורי התגוררו בתל-אביב, ברחוב שינקין. אכן, הייתי "שינקינאית גזעית", זה הרחוב בו גדלתי, זהו רחוב שנות ילדותי עד שיצאתי לחיות בקיבוץ. מתחת לביתנו הייתה מסעדתו של ה"אדון אושר". אדון אושר היה יהודי נמוך קומה שתמיד היה חובש כיפה גדולה לראשו. ניצב היה בדרך כלל בפתח מסעדתו וממתין לאנשים שיבואו ויכנסו לאכול במסעדה הקטנה שלו. מפעם לפעם נכנסו למקום אנשים מעטים, כדי לאכול ארוחה חמה וכשרה למהדרין. מובן שהתפריט היה מאכלים ותבשילים מהמטבח המזרח אירופי. אך כאשר הוזמן המקום לקיים בו חתונה, הייתה המסעדה מתמלאת באורחים רבים ולשם כך הוכנו שולחנות לארוח גם בחצר האחורית של המסעדה, שכוסתה למטרה זו בגג של יריעות עשויות שקי בד יוטה. במשפחות רבות נהוג היה לקיים שמחות של אירועים משפחתיים בביתם של בעלי השמחה, אך לחתונתנו הוחלט לקיים את החתונה במסעדתו הקטנה של "האדון אושר".
הגיע יום החתונה. הייתה זו שעת בוקר של יום חורפי בהיר, חורף שנת תש"ח. אמא ומספר שכנות עסוקות היו בביתנו בהכנת הכיבוד למסיבת החתונה. היה זה 'כיבוד לתפארת'. כנאמר, כיבוד "כיד המלך", במושגי מציאות 'הצנע' וקצבת מזונות רבים, כפי שהיה המצב באותם הימים שהיו ימי מלחמת העצמאות. על צלחות ומגשים סודרו שורות של כריכים קטנים על "לחם שחור", כפי שקראנו באותם ימים ללחם הרגיל. מספר כַדים עם לימונדה, שהוכנה מלימונים טריים וצלחות שעליהן סודרו פלחי תפוזים טריים, קלופים וסדורים במעגלים-מעגלים כפרחים. וכמובן, בקבוק יין אחד לחופה. כזה היה הכיבוד החגיגי המפואר לאורחי החתונה, באווירת ימי המלחמה.
אוייה לאותה בושה, ממש 'חשפנות' לשמה...
 |
| יום הנשואין כ"ו בשבט תש"ח - 6.2.1948 |
חברים מהקיבוץ הגיעו מהגבעה לחתונה בתל-אביב. הרב ברֵך, העדים חתמו, הטבעת נענדה על אצבעה של הכלה הצעירה והכוס נשברה ברגלו של החתן - אכן, היה זה טקס חתונה כדת וכדין - והחברֶ'ה פרצו בשירה ובמחול הורה סוערת. התכבדו בכריכים, שרו שירים, רקדו ומהרו לחזור לגבעה טרם השקיעה, כי מסוכן היה לצאת לדרכים לאחר רדת החשיכה.
יום ראשון כ"ח בשבט תש"ח (6 בפברואר 1948).
קמנו בשעת בוקר מוקדמת, ארזנו את חפצינו בתרמיל והתארגנו ללכת לתחנת האוטובוסים המרכזית שהייתה בדרומה של תל-אביב. כל המתנות שקיבלנו הושארו ארוזים בביתה של אמי. לא היה לנו צורך בהם. אמא פינתה תא קטן באחד הארונות ושם נותרו המתנות למשך שנים רבות ... רק פריט אחד, מתנה אחת קסמה לנו -
הייתה זו מנורת קריאה עם רגל עץ, חרוטה בטבעות סביבה ועליה אהיל גלילי.
 |
| האהיל הגלילי של מנורת הקריאה * |
מכל המתנות הקטנות שקיבלנו, החלטנו לקחת עמנו רק את מנורת הקריאה עם האהיל הגלילי,
תוך מחשבה להגשים חלום קטן -
לקרוא ספר במיטה לאור מנורת-חשמל
במקום לאורן של עששיות מנורות הנפט,
כפי שהיו לנו באהלי הפלמ"ח.
***
 |
| מנורות הנפט שהיו לנו באהלי פלמ"ח * |
מתל-אביב ניתן היה לצאת למושבות הדרום רק בשיירות שהתארגנו בתחנת האוטובוסים הישנה, שהייתה בדרומה של העיר. לשיירות צורפה אבטחה של לוחמי פלמ"ח וחברי הגנה. חל איסור מפורש לצאת לדרכים בכלי רכב בודדים. דרך היציאה מדרום תל-אביב הייתה חשופה בפני צלפים ערבים, שירו מיפו בכיוון אל הנוסעים ב"דרך הביטחון" שחצתה את שדות בית-הספר החקלאי מקווה-ישראל. בשכונת התקווה נעצרה השיירה, התארגנה מחדש ועלתה על "דרך הביטחון" בכיוון נסיעה למקווה-ישראל, כשהיא חשופה לעיני הצלפים הערבים שצלפו בכיוון מיפו.
כך הייתה השיירה בסכנה רבה כשחצתה את השדות. הצלפים הערבים ירו מיפו, מגגו של בית בן חמש קומות, שהייתה בו טחנת קמח. כעבור תקופת-מה פוצץ בניין טחנת הקמח על ידי חבלן של ההגנה, שהשתייך ל"מחלקת המצודה" ובפעולת חבלה זו החבלן נהרג...
אך אותו יום בו חצינו את שדות מקווה-ישראל, עוד עמד הבית על תילו.
 |
זהו מבנה טחנת הקמח, שהיה ליד שכונת פלורנטין ואבו-כביר.
על גג הבניין מעל לקומה החמישית, שכבו צלפים ערבים וירו על השיירות
שיצאו מתל-אביב וחצו את שדות מקווה-ישראל.
התמונה מתוך הספר "ממאורעות למלחמה".
|
אותם ימים היו האוטובוסים קטנים בהרבה מאלה של היום. הדלתות היו צרות והתקפלו לאורכן, כך שנשאר רק פתח צר לעליה ולירידה מהאוטובוס. גם חלונות האוטובוס קטנים היו. החלון נפתח רק עד לחציו, כאשר החלק התחתון של החלון התרומם כלפי מעלה וחפף את חלקו העליון של החלון. מַתִי ואני ישבנו בצדו הימני של האוטובוס, שחשוף היה לכל אורכו בכיוון למסגד שהיה באבו-כביר, לבניין טחנת הקמח ולפרדסי יפו הערבית. את רגל המנורה ארזנו בתרמיל אך את אהיל המנורה הנאה אחזתי בידי כדי שלא יפגע.
 |
| אוטובוס דודג' - "אגד" 1944 האוטובוס בשיירה - ואנחנו בתעלה... * |
שיירה ארוכה של כלי רכב שונים, פרושים הינו לאורכה
של "דרך הביטחון", דרך שחצתה את
של "דרך הביטחון", דרך שחצתה את
שדות בית הספר החקלאי מקווה-ישראל.
לפתע נשמע רעש יריות וכדורים חלפו ושרקו מעלינו וסביבנו.
השיירה נעצרה כשהיא פרושה לאורכו של השטח הפתוח.
מישהו נתן הוראה לקפוץ אל מחוץ לאוטובוס, לשכב
ולהסתתר בתעלה שהייתה בשולי השדה לאורכה של
"דרך הבטחון" בה נסעה השיירה.
ניסינו להתקרב לדלת כדי לזנק החוצה, אך הדבר לא ניתן היה. ליד הדלת הצרה התקבצו הנוסעים, דחפו, נדחפו ונדחסו בניסיון לצאת מהאוטובוס שהיה כמלכודת חשופה אל מול אש הצלפים הערבים. מישהו צעק לקפוץ מהחלונות, אך גם הם נחסמו במהרה...
איני זוכרת כיצד נחלצתי מהאוטובוס. אך זכור לי היטב הרגע בו הייתי תלויה באוויר, כשמחצית גופי העליון תלוי אל מחוץ לחלון האוטובוס, באוויר החורפי הצח, ישירות בכיוון לצלפים הערבים, וחלקו התחתון של גופי ורגלי תקועים היו מעל לספסל שעליו ישבנו קודם לכן בתוך האוטובוס. על כך יאמר: "זה לא לבלוע ולא להקיא"... אך אולי היה לי מזל שהייתי דקה ורזה וכך, לפתע מצאתי עצמי שוכבת בתעלה מבלי שעד היום איני יודעת כיצד השתחררתי ונחלצתי מהמלכוד שנתפסתי לתוכו בחלון האוטובוס וכיצד הגעתי לתעלה...
שכבנו בתעלה כאשר מסביבנו ומעלינו שריקות - "גשם" של כדורים. ראשינו כפופים ותקועים בתוך התעלה וריח האדמה הלחה מהגשם עולה באפינו. לפתע שמתי לב שמַתִי שוכב בתעלה לימיני ובין שנינו, מעל לראשינו, אני מחזיקה את אהיל מנורת הקריאה כמו שמחזיקים 'מטרייה'...
אכן הייתה זו חוויה מוזרה - אהיל ביד כמו 'מטרייה' - מתחת ל'גשם' של ירי הכדורים...
כמה זמן שכבנו כך בתעלה בחסותה של "מטריית אהיל המנורה", איני יודעת. אך הייתה תחושה שזה כנצח. לפתע התבוננו האחד בשני ופרצנו בצחוק, המלווה בסימפונית הכדורים השורקים סביבנו...
אכן הייתה זו חוויה מוזרה - אהיל ביד כמו 'מטרייה' - מתחת ל'גשם' של ירי הכדורים...
כמה זמן שכבנו כך בתעלה בחסותה של "מטריית אהיל המנורה", איני יודעת. אך הייתה תחושה שזה כנצח. לפתע התבוננו האחד בשני ופרצנו בצחוק, המלווה בסימפונית הכדורים השורקים סביבנו...
מי שהוא מאי-שם, נתן הוראה לעלות בחזרה לרכבים. האנשים זינקו מהתעלה וקפצו במהירות לכלי הרכב שעמדו דוממים בשיירה. הנהג לחץ על דוושת הגז בעוצמה והשיירה זינקה במהירות אל תוך שטח מקווה-ישראל, כשהאוטובוס פורץ דרך השער ההיסטורי המפורסם של מקווה-ישראל. למזלנו הרב לא היו נפגעים בהתקפת ירי זו. וכך, לאחר מנוחה קצרה, בדיקה והתארגנות מחודשת, יצאה השיירה להמשך דרכה בכיוון דרומה. חצינו את מקווה-ישראל, את חולון ואת שכונת מולדת ומשם ישירות המשכנו בנסיעה למושבה רחובות.
 |
| מנורות נפט אלה נקראו בפינו 'פנסי רוח' |
סוף-סוף הגענו לגבעה ומצאנו שחברי 'ועדת השיכון' של הקיבוץ
הכינו לנו הפתעה - "חדר משפחה"!
כזה היה "חדר המשפחה" לזוג שזה עתה חזר מהחתונה :
היה זה אוהל מרובע, שניצב מאחורי בנין הסמוך לחדר האוכל של הקיבוץ.
היה זה אוהל מרובע, שניצב מאחורי בנין הסמוך לחדר האוכל של הקיבוץ.
שתי מיטות הוצבו האחת ליד השנייה, כיאה לזוג נשוי וגם הפתעה הייתה:
בִמקום מנורת נפט אחת לתאורה, זכינו לקבל שתי מנורות נפט...
אך אוייה לאותה אכזבה. מה יהיה כעת על מנורת הקריאה הזקוקה לחשמל ?
כל-כך בטוחים היינו שנקבל "חדר משפחה" בבניין עם חשמל ולא באוהל.
הרי באוהל אין חשמל. כן, זו הייתה אכזבה...
מה נעשה כעת עם חלום מנורת חשמל לקריאה, שהייתה בעיננו המתנת הכי יפה שקיבלנו בחתונה?
מנורת הקריאה והאהיל הגלי שלה, הוצבו כבוד כקישוט ליד המיטה ואנחנו המשכנו לקרוא ספרים בעזרת אורן של מנורות הנפט, שהפעם היו אלה סוג של 'פנסי רוח'. רק לאחר תקופה ארוכה, זכינו לקבל "חדר-משפחה" בבניין, ובינתיים המשכנו להנות באוהל עם פינוק של שתי מנורות "פנסי רוח" - במקום שכרגיל הייתה באוהלים רק מנורת אחת.
 |
| זהו סולם הירידה למכון הסודי בו ירדנו לעבודת יצור התחמושת אל מתחת לאדמה |
השמש זרחה ושוב ירדנו בסולם הברזל הארוך והקר
למכון התת-קרקעי, דרך הפתח הסודי שמתחת למכונת הכביסה.
ישבנו ליד המכונות הדופקות והמשכנו לייצר כדורים,
כדורי תחמושת לחברינו הלוחמים.
אכן הייתה זו חוויה
חוויה של 'ירח דבש' בתעלה !
 |
| מתי וציפקה עם משפחת דגן שעם השנים התרחבה - קיץ 1989 ארבעים שנה לאחר מכן זו התמונה האחרונה עם מתי לפני פטירתו בדצמבר 1989. *** |
"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, אני חושבת שהוא עשה מזה עניין.
כי הוא הורה למלאכים שבשמים, שיציירו למעלה קשת בענן.
אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, ודאי הייתה למעלה מסיבה,
כי לא כל יום קורה דבר כזה למטה,
כי לא כל יום רואים כזאתי אהבה".
"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, כי זיווגים למיניהם הוא מנסה.
אם הוא חייך חיוך רחב כשנפגשנו, אז הוא ידע לבטח מה הוא עושה..."
אך אלוהים, ודאי בכה כשנפרדנו, גם הוא ידע שזוג כמונו אין.
כן, אלוהים ודאי בכה כשנפרדנו והוא נשבע, שלא לזה הוא התכוון..."
כי הוא הורה למלאכים שבשמים, שיציירו למעלה קשת בענן.
אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, ודאי הייתה למעלה מסיבה,
כי לא כל יום קורה דבר כזה למטה,
כי לא כל יום רואים כזאתי אהבה".
"אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו, כי זיווגים למיניהם הוא מנסה.
אם הוא חייך חיוך רחב כשנפגשנו, אז הוא ידע לבטח מה הוא עושה..."
אך אלוהים, ודאי בכה כשנפרדנו, גם הוא ידע שזוג כמונו אין.
כן, אלוהים ודאי בכה כשנפרדנו והוא נשבע, שלא לזה הוא התכוון..."
לזכרו של מתי דגן (1928-1989)
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* ציפקה
*
היה לי הכבוד לבקר במכון התת-קרקעי עם גברת דגן הנפלאה והיא ספרה לאחותי, גיסי ולי על מה שעבר על אנשי ההגנה באותו מקום. זאת היתה חוויה מהמהמת בזכותה של צפורה הגבורה.
השבמחקחן-חן לכם - בתודה חמה לדבריכם, גם אני נהנתי לספר ולהדריך אתכם !! - ציפקה
השבמחק