יום רביעי, 17 בפברואר 2016

גלגולו של מכתב במלחמת העולם השנייה

פברואר 2016 

   סיפורים קטנים מימים רחוקים...  
ציפק'ה (צפורה דגן) בפלמ"ח  1945-6


מכתבו של חייל ארצישראלי בצבא הבריטי

במלחמת העולם השנייה 



 ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - זיכרונות
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* 

היה זה בחורף שנת 1944. תלמידי כיתתי בבית-הספר העממי, כתלמידי שאר כיתות  בית-הספר, הכינו חבילות שי לחיילים הארצישראליים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה. הילדים הביאו מהבית קופסאות נעליים ובהן נארזו פריטים שונים. גרביים ומספר ממחטות, תחתונים וגופיות, מברשת שינים ואבן סבונית מיוחדת לצחצוח השיניים. ולהמתקת החבילה, הוכנסה לתוכה גם שקית מכולת חומה, קטנה ובתוכה סוכריות חמוצות. בין היתר, מטרת משלוח החבילות הייתה מכוונת לכך, שהחיילים יקבלו את החבילות כשי לכבוד חג הפסח. 
בית הספר בלפור בתל אביב
ציפקה והחברות ליד גדר בית הספר 1940

לכל קופסאות השי צורף גם מכתבו של הילד שהביא את חבילת השי לכיתה. על שולחנו של מחנך הכיתה נערמה ערימה גדולה של קופסאות, ששמש בית-הספר בא לקחתן ודאג להעבירן למקום בו הן רוכזו ומשם נשלחו ל"חיילים שלנו", "לגיבורים הלוחמים נגד הגרמנים הרעים". כפי שכך הם כונו באווירת אותן שנים. 

עבר חודש, חלפו חודשיים-שלושה. לאט לאט חדלתי מלחשוב על קופסת השי והמכתב המקושט ששלחתי. אך בעומק ליבי הייתי סקרנית לדעת, מי היה החייל שקבל את מתנתי, כיצד הוא הגיב והאם זה שימח את לבבו? בסתר מחשבותי נשאתי  בליבי תפילה, שחס וחלילה "החייל שלי" לא נפגע והוא חי וקיים וייהנה ממתנתי. אך שנת הלימודים הסתיימה והמחשבות על החייל וחבילת השי נמוגו. כך ברור היה לי, שלעולם לא אוכל לדעת לאן חבילתי התגלגלה. 

באחד מימיות החופש הגדול, נכנסתי הביתה ואמא קבלה את פני בחיוך רחב ואמרה: "צפורה, יש לנו הפתעה". אמרה והגישה לידי מעטפה שעליה היו חותמות באנגלית, מספרים ואותיות שלא הבנתי את משמעותם. בהתרגשות ובידיים רועדות פתחתי את המעטפה ומצאתי בתוכה מכתב שנכתב בכתב יד על גבי שני דפי משבצת. היה זה מכתבו של חייל, שהוא היה זה שקיבל את קופסת השי ששלחתי. 
הדברים הבאים נכתבים כאן בהמשך, כפי שהם כתובים במכתב המקורי ששלח החייל.
המכתב כולו נכתב בעברית. שגיאות הכתיב שבמכתב, הן במקור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ 
להלן, מכתבו של החייל ככתבו וכלשונו : 
775685 LAC 
HEYMANN : L.
H. Q. 239 wing  
R.A.F. C.M.F
 28 July 44

למשפחת מרקין-גרינברג שלום רב !

הנני מאשר קבלת מכתבכם כמו-כן המתנה הנעימה הנעה ואני מודה לכם מאד בעד זאת ובעד הברכות שאני משיב בלב שלם. רק עכשיו קבלתי את החבילה שהייתה מכוונת לחג הפסח, אך בין הארץ ובין המרחק הוא גדול, וכפליים נעים לקבל הפתאה כזאת. 

זה כבר 9 חדשים שלא הייתי בארץ, ולפני זה רק בשנת 1941 . עברות השנים מהר מאד, אך תקותנו שכל זה לא יהיה לשוא.

זה כבר שנה זמן נמצא אני באיטליה. הארץ גופה היא יפה, אך מצב העם הוא די מעמלל. היות ובליתי כמה זמן באיטליה בשנת 1936, אפשר לי להשוות, אז המצב בהחלט לא היה טוב, אני היום הוא פי כמה גרוע.

על אף כל הקשיים והגזמות בהלבשה, מאכלים וכו' וכו' תהיו בטוחים שהמצב בארץ הוא נפלא בכל המובנים אם מביטים על ארץ זו.

היות ואני רחוק מכל מרכז (או בכדי לדייק, משנשאר ממרכזים) וגם היהודי היחידי ובאותו הזמן הארץ-ישראלי היחידי ביחידה זו, אין לי שום קשר יהודי כעת מחוץ למכתבים שאני מקבל מן הארץ כמו-כן מחברים אשר בצבא.

הנני אני הולך ורוצה להודות לכם מאד. נקוה שהשום (שהשלום צ.ד.) ייתגשם בקרוב שכולנו נוכל להתחיל ולהמשיך בעבודות-השלום  ולכח  את המלחמה.

שלום וברכה   אריה היימן 

פ.ס. אבקשכם לסלוח את השגיאות כי כותב אני עברית לעיתים רחוקות מאד. 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

ראוי לשים לב לתאריכים המופיעים במכתב ועל גבי המעטפה : 

צילום שני צידי מעטפת המכתב 
א.     איסוף החבילות על-ידי תלמידי בית הספר נעשה כחודש לפני חג הפסח של שנת תש"ד, חודש אפריל 1944 .

ב.       החייל קיבל את חבילת השי לאחר חג הפסח. ממכתבו נראה, שכתב את המכתב עם קבלת החבילה. ניתן להסיק מכך, שהחבילה נדדה בין ארץ-ישראל לאיטליה משך חמישה חודשים 

ג.    מכתבו של החייל מאיטליה לארץ-ישראל התעכב במצרים ושם הוטבעה על המעטפה חותמת עם התאריך 11 באוגוסט 1944
מתאריך כתיבת המכתב באיטליה ועד שהוחתם במצרים, חלפו כחודשיים, בחודשים שבין חודש יוני לחודש אוגוסט. 

ד.      אם מסכמים את מסלולה של חבילת השי, מביתנו בתל-אביב ועד לתאריך בו קבלנו את מכתב התודה – חלפו  כשבעה חודשים !! 
כיום, במבט לאחור זה מדהים, אך כך זה היה באותם ימי המלחמה הרחוקים.
***
כיצד התגלגל מכתב זה ושרד בידי עד היום?

בשנת 1945 התגייסתי לפלמ"ח. גויסתי עם חברי, חברי הכשרת "רגבים" לפלוגה א' בפלמ"ח, בקיבוץ יגור. איני יודעת להסביר, מדוע היה מכתבו זה של החייל מצוי בין הפריטים הקטנים שלקחתי עמי בצאתי לקיבוץ ולפלמ"ח. המכתב מצורף היה לחבילת מכתבים קטנה שקבלתי מהמשפחה ומחברים בתקופת היותי בפלמ"ח.

כעבור כשנה לשרותנו בפלמ"ח, היה זה באמצע חודש יוני של קיץ 1946, הודיעו לנו במפקד הערב להתכונן לפעולה שתכננו הבריטים. הוסבר לנו שמטרתם של הבריטים לתפוס את מנהיגי הישוב העברי, לתפוס חברי הגנה ופלמ"ח, לתפוס ולהחרים נשק בלתי לגאלי. נתבקשנו לגשת לחדרים ולאהלים בהם התגוררנו,  לשרוף ולהשמיד את כל התמונות והמכתבים שבידינו, כדי שלא יישארו כתובות המשפחה בין החפצים שלנו! 



 ישבנו במרפסת שהייתה בחזית הצריף המאורך בו התגוררנו. לקחנו את הדליים ששימשו אותנו לשטיפת הרצפה, קרענו וזרקנו לדלי את התמונות והמכתבים... קשה לתאר את ההרגשה הכבדה וכאב הלב שהיה בביצוע הוראה זו. הדלקנו גפרור אחר גפרור וזרקנו את הגפרורים הדולקים לדלי. בעיניים דומעות ראינו תמונות ומכתבים יקרים לנו, עולים באש המדורה הקטנה שדלקה בתוך דליי הרצפה... 




לימים התברר שהיו חברים בודדים שלא ביצעו הוראה זו כנדרש ומצאו דרכים שונות להסתיר מכתבים, תעודות ובמיוחד את התמונות שלהם. מתי, חברי, ישב בחדרו על מיטתו ובמספרים קטנים גזר מכל התעודות שהיו בידיו, את המקום בו נרשם שמו. התעודות נותרו בשלמותן, אך בכל תעודה נותר חלון מלבני קטן, במקום בו רשום היה שמו של מתי... מתי מצא ארגז קטנטן והכניס לתוכו את תעודות ההצטיינות שלו בספורט, ביחד עם תעודות בית הספר ותעודת גן הילדים שלו. עלה במעלה גבעת הכורכר, חפר בור בקרבת מגדל המים של הקיבוץ, טמן את הארגז הקטן בבור וכיסה אותו באדמת הכורכר.

ישבתי עצובה בחדרי. לקחתי ארנק צד כחול, שאבא קנה לי לפני יציאתי לקיבוץ וטמנתי בתוכו את עט נובע שקבלתי במתנה מאבי. קירות הצריף עשויים היו בשתי שכבות. הפרדתי ופתחתי פתח צר ביניהן ושם, בתוך חלל הקיר החבאתי את הארנק שבו טמנתי גם את מכתבו של החייל ביחד עם העט הנובע שלי. לחצתי על קורת העץ והפתח בקיר נסגר.

על ארועי "השבת השחורה", שארעו כעבור כשבועיים, המאבק בבריטים, המעצרים והמאסרים של מרבית חברי מחלקת הפלמ"ח שאליה השתייכתי, החיים ב"גיטו" שהבריטים הקימו  במרכזו של הקיבוץ וסיפורי הבריחה מהמצור - יש להם מקום בנפרד... 

לאחר שהמצור הבריטי הוסר, חזרנו לקיבוץ. הגעתי לחדרי שהיה הרוס וכל שהיה בו זרוק היה על הרצפה. גם חלקם של הקורות בקירות העץ הכפולים נפתחו על ידי החיילים הבריטים, במהלך החיפושים שערכו במקום. במרכז החדר זרוק היה הארנק הכחול שלי. התכופפתי להרימו ולתדהמתי מצאתי  בתוכו את מכתבו של החייל, מונח בשלמותו בתוך הארנק הקרוע. "מעניין", חשבתי בליבי אותו רגע, "מה יעשה חייל בריטי בעט הנובע שלי, שאותו קבלתי במתנה מאבי ליום הבת-מצווה שלי, עט שעליו חרוטות היו שתי מילים: לצפורה מאבא". התעצבתי על העט שנגנב ממני, אך ניצוץ קטן של שמחה היה לי כ"נחמה פורתא", שלפחות מכתבו של החייל נשאר בשלמותו בידי, לאחר שכל שאר מכתבי עלו באש בדלי לשטיפת הריצפה...

כעבור שנים רבות ניסיתי לבדוק ולנסות לאתר בדרכים שונות את החייל שכתב את המכתב, אך לא העלתי דבר. אולי כיום, עוד יש מישהו מבני משפחתו של החייל, שיוכל להוסיף פרטים על דרכו של החייל, כפי שנרשם על ידו בראש מכתבו.   

מי שהצליח קצת טוב יותר ממני היה חברי מתי. 
לאחר ששוחרר מהמעצר אצל הבריטים וחזר לקיבוץ, עלה אל גבעת הכורכר שליד מגדל המים, חפר באדמה ומצא את ארגז 'תעודות החלון' שלו 'בשלמותן', כפי שטמן אותן באדמה. מסתבר שגם החפירות היסודיות של הבריטים ברחבי הקיבוץ וגם מגלי המוקשים שהיו להם, לא יכלו למצוא  את "סליק" התעודות, עם חורי החלון במקום שמו של מתי - מתתיהו לייכין.
 ממחברתה של ציפקה (צפורה דגן) - זיכרונות 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~* 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה