"מחלקת המצודה" , י"ג חלליה - ובית חרושת "היוצק" בחזית 1 .

נכתב  ב- ,  29.2.2016     -     ( 1948-2016 )  -  68  שנים אחרי...    

  

  
           סיפורים קטנים מימים רחוקים...  

                סיפורו של מקום במלחמת העצמאות   
  

 

לוחמי "מחלקת המצודה"  

   ביח"ר "היוצק"   ו"דרך הביטחון"

      בחזית מספר1  -  במלחמת העצמאות  !! 

                                                                                                                        

 

                                  

                         

 

   פ.מ. = "פלוגה  מיוחדת" 

השנה (2016) מלאו 70 שנים לטבח הנורא שארע בצומת חולון במלחמת העצמאות. 

לזכרם של  י"ג חללי ההגנה, לוחמי "מחלקת-המצודה"- אנשי "המחלקה המגויסת"

של "הפלוגה המיוחדת", שנפלו בהגנתם על צומת חולון שהייתה בתחום חזית 1, 

הייתה זו צומת אסטרטגית חשובה במיוחד במסגרת "המאבק על הדרכים" !!                          

בתמונת הסיכה למעלה מוטבעות שתי אותיות :  פ.מ. =  זוהי סיכת  "הפלוגה  המיוחדת" ! 

בתודה מיוחדת לבנצי קוטלר על תמונת סיכת "הפלוגה המיוחדת", באדיבותו, מהאוסף הפרטי שלו. 

                                   י"ט באדר א' תש"ח  -  29 בפברואר 1948       מתש"ח - לתשע"ח                                         *~*~*            

כתבה זו מתוך דפי מחברתה של צפורה דגן (ציפקה/ ציפי)  - מראיינת ותחקירנית מתנדבת לארכיון ההגנה, משך כ-20 שנה. כל הראיונות כ- 130 מרואיינים והתחקירים שערכתי הופקדו בארכיון המרכזי של ההגנה 

הנמצא בבית אליהו גולומב בתל-אביב, חלקם הועברו למשמרת בארכיון צה"ל. 

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~

*

" אנחנו מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים." 

מתוך "מגש הכסף" - מילים: נתן אלתרמן   

שיר זה נכתב שלושה שבועות בלבד לאחר פרוץ מלחמת העצמאות !!  

השיר נכתב בעקבות משפט שנלקח מדברי נאומו של חיים וייצמן, ראש ההסתדרות הציונית,                    

בוועידה הארצית של המגבית המאוחדת שהתקיימה בארה"ב, בה נאמר:  

 "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". 

* * *פרק זה ארוך אך מרתק !!  קיראו עד תומה את הפרשה המסופרת בזה - לקרוא  ולזכור !!        

 קראו והעבירו למכריכם !!    

             * * *                   

זיכרו: "כל שיש לעשות כדי שהרוע ינצח - זה שאנשים טובים לא יעשו דבר שחשוב שיעשה"  

 מדברי מרטין לותר קינג     

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

*

חורף שנת 1948. קרבות עזים ניטשים בכל רחבי הארץ, קרבות מלחמת העצמאות. בהם קרבות "המאבק על הדרכים", שהדרכים תהיינה פתוחות לשליטת כוחותינו, כדי לאפשר קשר ותנועה בין הישובים העבריים באזורי הארץ השונים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לדרכים היוצאות מדרומה של תל-אביב לירושלים, למושבות הדרום, למקווה-ישראל ולחולון. דרכים אלו הותקפו על-ידי הערבים והנסיעה בהן הייתה בדרך כלל רק בשיירות וכרוכה הייתה בסכנות.    

צילום אווירי המראה חלק מאזור שנקרא במלחמת העצמאות - "חזית 1".  

צומת חולון מסומן בעיגול קטן  ובית הספר החקלאי מקווה-ישראל מסומן בעיגול הגדול.

 

זוהי תמונת הגדלת קטע ממפת הצילום האווירי הגדול שמעליו . 
 בית חרושת "היוצק" נראה בבהירות כמלבן לבן במרכז העיגול המסומן באדום.  
משמאלו, מצידו השני של הכביש, נראה מבנה נוסף (מכוסה בחלקו בסימון האדום)
 זהו בית החרושת לספירט, שכינויו היה "המשקה". 

          * תודה לאמנון שוחט, בנו הבכור של לוי שוחט בעל בית חרושת "היוצק".

                       את צילום האוויר הזה קבלתי מידיו של אמנון שוחט, בראיון שקיימתי עימו בשנת 2007 . 

תצלומי המפות מהאוסף הפרטי של ציפי דגן.   

 

הריאיון עם אמנון שוחט התקיים ב- 17.4.2007. אמנון סיפר על התפתחות הקמת בית חרושת "היוצק" של אביו, שפעל עם שותפו חנניה פדר.  ראשיתו הייתה ביפו ומשם הועבר באמצע שנות השלושים מיפו לצומת חולון. אולם, כשהמצב הביטחוני בצומת חולון התערער ומידי פעם הותקף המקום על-ידי פורעים ערבים, היה מסוכן לשהות במקום ובית החרושת נעזב. חלקם של המכונות וציוד עבודה נוסף הועברו אל רחוב המסגר בתל-אביב ושם נמשכה עבודת המפעל.  

לוי שוחט בעל בית חרושת "היוצק"  
עם אמנון שוחט בנו הבכור, מימינו. 
האב והבן יחדיו ביום עבודתם במפעל. 

תודה רבה ומיוחדת :

תמונות בית חרושת "היוצק" ופרטים נוספים בנושא 

נמסרו לכתבה זו 
באדיבותה של הגברת בלה שוחט 
רעייתו של אמנון שוחט ז"ל.
***

לוי (לובה) שוחט - בעל בית חרושת "היוצק". 

לוי שוחט בעבודתו עם הפועלים בבית החרושת.

 

במסגרת הריאיון שערכתי עם אמנון שוחט, בנו הבכור של בעל ביהח"ר, שמעתי מפיו על מוצרים נוספים, שלא היו ידועים, שנוצקו בבית חרושת "היוצק", בנוסף לעבודות יציקה שגרתיות  שיוצקו במפעל. 

כעובדת תעש' במחתרת, הופתעתי לשמוע שבמקום זה בוצעה עבודה סודית של יציקת גופי רימונים בעבור תעש' ההגנה. בבדיקה שערכתי, התברר לי שכפי הנראה היה זה במסגרת עבודה מיוחדת שנקראה "תעש'-חוץ". היו אלה מקומות יצור שהיו קשורים לתעש' ההגנה במחתרת, אך מבלי להיות שייכים לתעש' של ההגנה.  
"תעש'-חוץ" הייתה מערכת מפעלים ובתי מלאכה שיצרו מוצרים שונים בעבור התעש' של ההגנה, אף כי המפעלים, הפועלים ובעלי בתי המלאכה עצמם לא השתייכו לתעש' ההגנה המחתרתי, כך גם עובדיהם לא היו עובדי התעש' !! 

גופי הרימונים הוסתרו ב"סליק" שהיה באחד משלושת הדוודים הגדולים שהיו בחצר בית חרושת "הוצק". שם אוחסנו בסתר גופי הרימונים עד לבוא "הטרנספורטרים" של ההגנה לקבל את 'הסחורה' ולהעבירה ל"סליקים" של ההגנה בישובים שונים על פני הארץ.   

 "מעניין", מספר אמנון בראיון עימו, "מידי פעם היו נכנסים חיילים בריטים לבית החרושת כדי לערוך חיפושים במקום, לנסות למצוא נשק בלתי לגאלי, אך אף פעם לא בדקו ולא גילו את ה"סליק" שהיה חבוי במיכל הגדול שהיה בחצר המפעל !!" 

מוצר  בסיסי חשוב שיוצר במקום היה יציקת מכסים כבדים לכיסוי פתחי ביוב שהיו ברחובות הערים יפו ותל-אביב. תמונות מכסי ביוב מקוריים אלו, נמצאו לאחרונה ברחובותיה הדרומיים של העיר תל-אביב וביפו  ונמסרו לכתבה זו באדיבותו של  זיו לבני, חובב ההיסטוריה של ארץ-ישראל. 

*~*~*

     

מכסה זה יוצק במפעל "היוצק" ביפו.  
המכסה נמצא באחד מרחובותיה הדרומיים
של העיר תל-אביב.  
 על מכסה זה מוטבע  עירית יפו  
ושמות שני השותפים - שוחט ופדר. 
נראה שהמכסה יוצק במפעל הראשון 
 של ,היוצק" שהיה ביפו. 

(המכסה השמאלי נתגלה וצולם  ב- 19.3.2016) 

*** 

על מכסה זה מוטבע שם העיר 

תל-אביב-תרצ"ה (1935). 

נראה כי מכסה זה יוצק בבית חרושת "היוצק" 

לאחר שהמפעל עבר מיפו לצומת חולון. 

(המכסה הימני נתגלה וצולם  ב- 26.6.2020) 
   

 ***

  תודה מיוחדת לזיו ליבני - חובב ההיסטוריה של ארץ-ישראל,

על תמונות המכסים שנמסרו באדיבותו לכתבה זו. 

*~*~*    

מעט-קט  על בית חרושת "היוצק" 

ראשיתו של בית חרושת "היוצק" החלה כמפעל יציקה בראשית שנות השלושים, ברחוב סלחי ביפו (כיום זהו רחוב עולי ציון).  בית החרושת ביפו היה בשותפות  האדון לוי (לובה) שוחט והאדון חנניה פדר.  

ביולי 1934 עבר בית היציקה מיפו לצומת חולון, השותפות התפרקה ובית החרושת שהוקם בצומת חולון  היה בבעלותו של מר לוי שוחט בלבד.  בפרוץ קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1947, נעזב בית החרושת שהיה בצומת חולון ומרבית המכונות הועברו מצומת חולון לרחוב המסגר בתל-אביב, שם נמשכה עבודת יצור יציקות שונות.    

                                                    *~*~* 

שלוש דרכים יצאו מדרומה של תל-אביב  

לירושלים, למושבות הדרום ולנגב, למקווה-ישראל ולחולון. 

תחילה הייתה רק דרך אחת ליציאה מתל-אביב למושבות הדרום ולירושלים. הייתה זו דרך שחצתה את צומת אבו-כביר (המשכה מהקצה הדרומי של רחוב הרצל). אולם, בעקבות השתלטותם של  הערבים על צומת אבו כביר, שונה מסלול היציאה מהעיר והשיירות יצאו מתל-אביב ועברו דרך/ליד שכונת התקווה ושכונת עזרא. בהמשך נסעו השיירות לאורכה של דרך שגבלה בפרדסי יפו, שהגיעו באותם ימים עד לקו צומת חולון. לדרך זו ניתן הכינוי "דרך הפרדס".  על נחל המוסררה (איילון) שהיה ליד שכונותיה הדרומיים של תל-אביב, נבנה גשר שאפשר מעבר לתחבורה שיצאה מדרומה של העיר. בימות החורף הגשומים, כשהמוסררה התמלאה במי גשמים, זוכר ומספר משה כהן, מ"כ במחלקה שאחראי היה על אזור שכונותיה הדרומיים של תל-אביב, שכונת עזרא וקטע מסוים בנחל המוסררה.  לוחמי "מחלקת המצודה" היו מידי פעם עורכים פטרולים (סיורים) על מי הנחל הזורמים, בעזרת שייט בסירה...   

בסיכה שבתמונה בולטות שתי אותיות 
פ.מ = "פלוגה מיוחדת"
אליה השתייכה
"המחלקה המגויסת" שכונתה   
"מחלקת המצודה"  

סימונו של אזור זה הוגדר בשם חזית 1.  שטחה של חזית זו נמסר לשמירה, לאבטחה ולהגנה לידי לוחמי מחלקת חי"ש ההגנה בתל-אביב ולוחמי מחלקה זו נקראו: 

 "המחלקה המגויסת" של "הפלוגה המיוחדת" בתל-אביב. 

הלוחמים התמקמו בבית נטוש ומזוהם בגללי צאן ואשפה... בבניין הייתה חצר רחבה מוקפת בגדר אבנים ושער אבן שעליו כרכוב משולש. כיום מצוי בצומת זו בית הספר למקצועות התעופה - בית ספר "הולץ". בית "מחלקת המצודה" נקרא בפי הלוחמים "המצודה", שם שהיה הפוך על הפוך ממצבו של הבניין... בניין "המצודה" היה מעבר למחלף כבישי הצומת, מטרים ספורים מול בית ספר "הולץ". בתהליך הרחבת הכבישים וסלילתם בצומת שליד בית הספר, הבניין הישן הוחרב ושרידיו סולקו מהמקום .   

"המצודה" - היה כינויו של הבית הנטוש והמוזנח 
בו התמקמו לוחמי "מחלקת המצודה" והמקום היה להם ל'בית'. 
הלוחמים הם שנתנו לבית את השם "המצודה" ! 
ומכאן שמם "מחלקת המצודה" !! 

התמונה מתוך ספר ההגנה "ממאורעות למלחמה". 

*~*~*   

במסגרת התנדבותי רבת השנים, לראיין ולתחקר חברי הגנה שפעלו בשנות טרום המדינה ובמלחמת העצמאות, ערכתי בשנת 2004  שרשרת ראיונות תחקיר על פעילותה של מחלקה זו. ראיינתי את לוחמי המחלקה ואת מפקדם, מ"מ  יעקב ורדי (נורילוב). לוחמי המחלקה קראו למקום בו התמקמו בשם "המצודה", זאת בהיפוך למצבו העלוב והרעוע של המבנה הנטוש. הייתה זו הסיבה לכך שבמהלך התחקיר שערכתי, הוצמד להם הכינוי:   "מחלקת  המצודה" וכך הם מתועדים גם בארכיון ההגנה. 

לוחמי "מחלקת המצודה"  
בדרכם מבית "המצודה" לחילוף משמרות בעמדות השמירה בבית חרושת "היוצק". 

לוחמי "מחלקת המצודה" בעמדות המגן 
במרפסת שהייתה בקומה השנייה בצדו של הבית

תפקידם של לוחמי "מחלקת המצודה" בין היתר היה להגן על צומת חולון, שהייתה בתחום פעילותם בגזרת חזית 1. צומת חולון הייתה נקודה אסטרטגית חשובה לשני הצדדים הלוחמים - גם לערבים וגם ליהודים !! בצומת זו נפגשו בהצלבה שתי דרכים חשובות: הדרך שיצאה מתל-אביב דרומה, נפגשה בצומת חולון עם הדרך שיצאה מיפו והוליכה בכיוון ללוד ולרמלה. דרך זו שימשה פתח יציאה חשוב במיוחד עבור ערביי יפו. 

בקרבות שהיו בצומת חולון, עבר המקום מספר פעמים מידי מגיני ההגנה לידי הערבים, לפעמים בעזרתם של הבריטים לערבים. שני מפעלים תעשייתיים היו בצומת זו: 

בית חרושת "היוצק" שהיה על אדמה השייכת כיום לתחום שיפוטה של העיר תל-אביב ובית החרושת לספירט שכינויו היה "המשקה".  זה מצוי היה  מעבר לכביש, מערבית ל"היוצק", בכביש המוליך ליפו בתחום שיפוטה של העיר חולון. 

כל צד מהלוחמים שאף להחזיק במקומות אסטרטגים אלו, לאבטחת התחבורה החוצה את צומת חולון.  

יציאת התחבורה מדרומה של תל-אביב התנהלה בשיירות.  
הדרך שקישרה בין בנין "המצודה" לצומת חולון, כונתה בשם "דרך הפרדס". גם דרך זו לא הייתה בטוחה דייה למעבר השיירות. לכן הוחלט להכשיר את דרך העפר שחצתה את שדות מקווה-ישראל וקישרה בין שכונת התקווה ושכונת עזרא למקווה-ישראל. דרך זו נקראה "דרך הביטחון" (1). 

קטע זה הוכשר ונפתח למעבר כלי רכב בדצמבר 1947. היה זה השלב הראשון של הכשרת "דרך הביטחון". לאחר מכן הוכשר קטע המשך - מחולון לראשון לציון. קטע זה נפתח לתנועת השיירות בינואר 1948. 
"דרך הביטחון" חצתה את שטחי בית הספר החקלאי מקווה-ישראל. עברה וחצתה את חולון, יצאה  ל"מולדת" ומשם למושבות הדרום.  זהו קטע השלב השני בהכשרת "דרך הביטחון" (2).  

בפסח תש"ח, ב"מבצע חמץ", נכבשו הכפרים הערביים הקטנים שהיו בסביבות יפו ואתם בהמשך גם מצידי הכביש בין צומת חולון ליאזור וצומת בית דג'אן , כיום זוהי צומת בית דגן, והתחבורה העברית חזרה לעבור גם בכבישים אלו. 

שיירות אספקה מתארגנות בחולדה 
להמשך דרכה של השיירה לעלות לירושלים הנצורה . 

     התמונה באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח  

*** 

השיירה  בפיתולי הדרך העולה לירושלים 

 התמונה באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח 

  *** 

המסלול לירושלים חצה אף הוא את שדות מקווה-ישראל, אך ליד השער ההיסטורי של מקווה-ישראל פנו השיירות בכיוון לכפר יאזור (אזור) ובהמשך נסעו דרך צומת בית דג'אן בכיוון לחולדה. שם רוכזו השיירות והתארגנו מחדש לקראת עלית השיירות לירושלים. אך תנועת כלי הרכב בקטע זה פסקה לאחר ששבעה נוטרים נהרגו בכפר יאזור, בתקרית הידועה בשם "טנדר השבעה". לאחר תקרית זו, עברה התחבורה ל"דרך הביטחון". 

מסלול השיירות בדרכם מתל-אביב לצומת בית ג'אן
ומשם נמשכה הדרך לחולדה ולירושלים

תרשים שלושת מסלולי השיירות 
שיצאו מתל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום 
בשלבים שונים של המלחמה.  

השרטוטים נערכו ע"י צפורה דגן 

מספר משה כהן - היה מ"כ (מפקד כיתה) ב"מחלקת המצודה":
"כל ערב יצאנו למקומות השמירה, כדי לעמוד אל מול מתקפות הירי של הערבים. אני הייתי ממונה על השמירה ב"שכונת עזרא", שהייתה ליד "שכונת התקווה". תפקידנו היה שמירה על ואדי מוסררה, שהערבים לא יפלשו מהוואדי לשכונות שהיו בשטחים שלנו. יעקב ורדי (נורילוב) היה המ"מ (מפקד המחלקה) שלנו, הוא היה זה שהסדיר את מערכת השמירה ללילה. בדרך כלל קבלתי כיתה של 6-7 לוחמים. היינו סורקים את השכונה ומסיירים גם בקטע מסוים של ואדי מוסררה. אותה שעה הייתה נשלחת כיתה נוספת בת 8 לוחמים לבית חרושת "היוצק", לשמירה ולהגנה על צומת חולון, בפני ערביי יפו שניסו מידי פעם לכבוש את הצומת. מעבר לכביש, קצת מערבה מאתנו הייתה שמירה גם בבית החרושת לספירט, שהכינוי שלו בפינו היה "המשקה". בשכונת עזרא סבלנו מאד מהתקפות הירי של הערבים על השכונה. 
המרכז שלנו היה בבית הערבי הנטוש שקראנו לו "המצודה". לשם היה מגיע עבורנו המזון, הנשק והתחמושת, כשהייתה... הבניין העלוב הזה, זה היה ה'בית' החם שלנו", מדגיש משה בתום סיפורו.  

***   משה כהן היה חברו הטוב של רחמים עוז שניצל מהטבח שהיה בטנדר שחנה בחצר מפעל "היוצק". 

השניים היו חברים עוד משנות ילדותם המשותפת בחלב שבסוריה וחברותם נמשכה כל השנים גם לאחר עלייתם לארץ-ישראל.  הם היו יחדיו חברים בהגנה בתל-אביב ב"מחלקה המיוחדת" ובמלחמת העצמאות לחמו יחדיו ב"מחלקת המצודה"  (צ.ד.) 

***  שיחה זו עם משה כהן התקיימה ב- 10 בספטמבר  2019.  

קדם לכך ראיון תולדות חייו, שנים מספר קודם לכן .

***  משה כהן ז"ל נפטר בספטמבר 2022. 

*~*~*

יוסף בלומוביץ (וסילי) מספר על - אספקת רימונים ותחמושת ללוחמים  

'וסילי' היה פלמחלניק במחלקת פלמ"ח "רגבים" (פלוגה א' ביגור ופלוגה ד' בחפציבה). לדבריו, "בקרבות מלחמת העצמאות סופח לחברת החשמל ובמסגרת זו הם היו מגיעים במשאית עמוסה לאזורי קרבות שונים שהתחוללו במרכז הארץ, ומחלקים  תחמושת ורימונים ללוחמים".  

"תחילה היו מגיעים במשאית אל מתחם חברת החשמל בתל-אביב, שהיה בקרבת "התחנה המרכזית החדשה" (כן, אז הייתה זו תחנה חדשה). שם העמיסו את המשאית בכמויות גדולות של תחמושת ורימונים ופרקו את הסחורה היקרה מפז לידי מגיני ההגנה: גם ללוחמים שישבו בעמדות המגן במתחם בית חרושת "היוצק" שבצומת חולון, מקום בו ישבו לוחמים מגיני ההגנה מתל-אביב והעבירו תחמושת ורימונים גם ללוחמים שישבו  ב"בית הקרן הקיימת" שהיה ליד צומת בית דגון, תחילה ישבו שם לוחמי פלמ"ח, אך כעבור תקופה מסוימת נלקחו הפלמחניקים לקרבות באזורים אחרים והמקום אויש גם כאן על ידי לוחמי הגנה מחי"ש תל-אביב".  

 ראוי לציין, שחלק ממשלוח התחמושת שקיבלו לוחמי "מחלקת המצודה", הגיע לבית "המצודה"  בטנדר של ההגנה מתל-אביב, ביחד עם מזון ואספקה נוספת שהייתה דרושה ללוחמים.  

* שיחה זו עם יוסף בלומוביץ (וסילי) התקיימה ב-26 בספטמבר 2020. 

*~*~*

29 בפברואר 1948. תאריך זה מופיע בלוח השנה רק אחת לארבע שנים !!  
היה זה יום חורפי רגיל, יום סגרירי ללא גשם, כחודשיים וחצי לפני תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. אותה עת כבר היו אזורים שונים בארץ שהבריטים כבר פינו אותם, בדרכם לפינוי כל הארץ. קרבות עזים השתוללו בכל חלקי הארץ, במאבק להישרדות. אותו יום, בשעות אחר הצהרים נכנס משוריין בריטי אל מתחם בית חרושת "היוצק", למטרת נקמה! נקמה על 28 חבריהם, חיילים בריטים שנהרגו בבוקרו של אותו יום, בפיצוץ מסילת הברזל שליד תחנת הרכבת של המושבה רחובות. החיילים יצאו לפעולת נקם זו  על דעת עצמם, ללא הוראה מגבוה.  

בבוקרו של אותו יום, פוצצו אנשי הלח"י את מסילת הברזל שליד תחנת הרכבת של המושבה רחובות, בקרבת שער הכניסה לגבעה עליה ישבנו. הרכבת התהפכה על צידה, 28 חיילים בריטים נהרגו ועוד עשרות, מעל ל- 30 נפצעו. מה טעם ראו אנשי מחתרת זו להמשיך ב"משחקי" המאבק המחתרתי כנגד הבריטים,  ולגרום לאבדות קשות בנפש של חיילים בריטים שהיו בדרכם לנופש, כחודשיים וחצי לפני צאתם לפינוי מהארץ, בתום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל...  

החיילים הבריטים שנכנסו למתחם בית החרושת "היוצק", ריכזו את לוחמי ה'הגנה' ופועלים שהיו במקום,  בחצר המפעל ובאיומי נשק העמידום בידיים מורמות אל הקיר, כשפניהם מופנים אל הקיר. החיילים החרימו את נשקם של המגינים וציוו עליהם להסתלק מהמקום. אותה שעה חנו בחצר המפעל שני טנדרים. האחד היה טנדר של חברת החשמל, שהגיע למקום כדי לתקן את הטרנספורמטור שניפגע בקרבות שהיו במקום בימים שקדמו ליום הזה. ( אכן, כך זה כתוב גם ברישום המצוי בארכיון חברת החשמל) והטנדר השני היה טנדר שבא בבוקרו של אותו יום מתל-אביב, כדי לשקם את הריסות עמדות-המגן שנפגעו בקרבות שהיו במקום בימים שלפני כן. 

לוחמי הגנה בשמירה עם מקלע   34 MG 
כינויו של כלי זה בפלמ"ח היה " מגל"ד " :
מ"ג= 34  //  34 בגימטריה = ל"ד 
וביחד = מגל"ד 

בתודה לחבלן זיו לבני לעדכון פרטים לזיהוי הכלי.  

באיומי נשק ציוו הבריטים על חברי ההגנה להיכנע ולמסור את נשקם. לעלות לטנדר ולהסתלק מהמקום. אך לאחר שהבחורים ניסו להתניע את הטנדר ללא הצלחה, התברר כי הערבים חיבלו בו ושפכו חול למנוע. 

אותו זמן -  

החיילים הבריטים היו הראשונים שפתחו באש על הבחורים שכבר עלו לטנדר, אלה שהיו בטנדר !!  
הראשון שנפגע מהירי הבריטי היה רחמים עוז, שקיבל שני כדורים בכתפו השמאלית. רחמים נפל והלוחמים האחרים שעלו אחריו לטנדר, נורו אף הם ונפגעו מהנשק והרימונים שהושלכו לעברם על ידי החיילים הבריטים. חלקם נפלו על רחמים ששכב פצוע, כשחלקם הרוגים וחלקם פצועים. לאחר שהחיילים הבריטים  מצאו ולקחו את הנשק שמצאו במקום, הסתלקו מהמקום והשאירו את הנפגעים חשופים בפני הערבים המתלהמים שהקיפו את המקום.   

בחורינו נשארו ללא מגן אל מול הפורעים הערבים שהיו סביבם. הערבים עלו על הטנדר כדי "להשלים את המלאכה". הרגו את הפצועים והתעללו בגופות... רק רחמים עוז נותר על הטנדר, יחידי שנותר בחיים לאחר הטבח... הוא שכב פצוע ומדמם מתחת לחבריו הטבוחים, בעשותו עצמו כמת... מהיותו יליד סוריה הבין כל מילה שהערבים דיברו בצרחות, תוך שהם מתעללים  בחללים ... לאחר זמן שארך כנצח, הפורעים-הטובחים הסתלקו ובמקום השתררה דממה. הערב ירד וחשכה אפפה את המקום. 

 - "רחמים,  כמה זמן שכבת פצוע בטנדר מתחת להרוגים", שאלתי.  
 - "האם זכור לך מי היה הראשון שהגיע אליך, מצא שאתה חי וטיפל בך"?  

בית החולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל-אביב - 1948  

"ישנם רגעים בחיים שלא ניתן לשכחם", ענה לי רחמים. "שכבתי פצוע, כואב ושותת דם, עד שלפתע שמעתי אנשים קרבים ומדברים בעברית. עזרתי כוחות ובקולי החלוש קראתי שיבואו אלי, שייגשו אלי". "מישהו ניגש אלי, טיפל בי וחבש אותי. העביר אותי לטנדר שאתו הגיע למקום ונסענו במהירות למקווה-ישראל. שם חבשו אותי בשנית והתארגנו לסוע ישירות  ובמהירות ממקווה-ישראל לבית החולים "הדסה", שהיה בית-חולים גדול ומרכזי ב"תל-אביב הקטנה" של אותם הימים".  

משך כשנה היה רחמים עוז מאושפז בבית החולים ובשיקום, זאת לאחר ניתוחים וטיפולים רבים שעבר. 

לאחר שחזר לביתו התחתן רחמים עם בת זוגתו שרה, חברתו שטיפלה בו במסירות רבה משך כל השנה הקשה שעברה עליו. השניים התחתנו והקימו בית חם ומשפחה לתפארת. לזוג נולדו שלושה ילדים: עדנה עוזי ופיני. כיום כולם נשואים, להם ילדים רבים והם מהווים שבט מלוכד לתפארת ולכבוד לרחמים עוז ז"ל, שזכה לראות בנים ובני בנים !   
רגע ההצלה :   

- "רחמים, מי היה אותו חובש שהיה הראשון שהגיע אליך?  האם המשכת להיות בקשר עימו ? 
- "כן, ענה לי רחמים ואור ניצת בעיניו. היה זה החובש מנחם גולדשטיין, שהיה חובש ומדריך לעזרה ראשונה בקורסים של ההגנה. עד היום אנחנו בקשר. כשהוא חולף על פני חנותי הקטנה ברחוב קינג ג'ורג' בתל-אביב, הוא נכנס אלי ואנחנו משוחחים על רקע מוזיקה קלאסית ולעתים אף מעלים זיכרונות מאותם ימים רחוקים. כך משך שנים רבות נשמר הקשר ביננו ".
- "הייתה זו שנה ארוכה של אשפוז, טיפולים לא קלים ושיקום. אך בשנה זו נהניתי מאד מהאזנה למוזיקה קלאסית, שאני אוהב מאד עד היום. "הכיצד, שאלתי בתמיהה, "נדמה לי שבילדותך, בבית-הספר, בבית תלמוד תורה ובבית הכנסת בחלב שבסוריה, לא כל-כך בטוח ששם האזנת למוזיקה קלאסית".  

                                                   לוחמי פלמ"ח בתש"ח 

התמונה באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח. 

רחמים חייך וסיפר בהנאה: "במחלקה בה שהיתי בבית החולים, היו איתי גם לוחמי פלמ"ח ששכבו באותו החדר בו אושפזתי. מרבית הזמן נהגו הפלמחניקים האלה להאזין למוזיקה קלאסית שהתאהבתי בה. עד היום הבית שלי מלא בתקליטי מוזיקה קלאסית ומשך כל השנים יש לי מנוי קבוע לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאופרות. גם בחנות הקטנה שלי, ברחוב קינג ג'ורג', מרבית הזמן אני מאזין לתחנת הרדיו המשדרת מוזיקה קלאסית". 

*** מפגשי הראיונות עם רחמים עוז התקיימו  באפריל-מאי 2004 .   

רחמים עוז ז"ל  נפטר ב-4.4.2009 - י"ג בניסן תשס"ט .  

החובש מנחם  גולדשטיין  
המשכתי את שרשרת הראיונות בפרשה זו ואל מנחם גולדשטיין החובש הגעתי בשיחת הכרות ראשונה בטלפון, כפי שנהגתי לפני כל  ראיון שקיימתי. אך לדאבוני הרב, לא ניתן היה לקבוע מפגש בינינו. מנחם סיפר לי שהוא ורעייתו  הם לאחר תאונת דרכים קשה והם שוכבים במצב של זעזוע מח... 

היה ברור לי שאין אפשרות לדחות את הריאיון אתו. שאלתיו אם הוא מסכים ומסוגל כעת לשיחת ריאיון קצרה בטלפון ואכן כך היה. 

כך סיפר לי החובש מנחם גולדשטיין.   

(הריאיון התבצע בשיחה טלפונית, היות ומנחם עוד היה מאושפז לאחר תאונת דרכים...)

השער ההיסטורי בכניסה למקווה-ישראל

מנחם היה חובש ומדריך בקורסים לעזרה ראשונה בהגנה וזהו סיפורו:  
- "אותו יום עמדתי ליד  ביתן קטן שהיה צמוד לשער ההיסטורי של מקווה-ישראל. המתנתי להצטרף לשיירה שעמדה לצאת לתל-אביב דרך שדות מקווה-ישראל . לפתע ראיתי מישהו רץ וצועק: "הרגו את כולם, הרגו את כולם". כשהרץ הגיע אלי, ניסיתי להרגיעו תחילה ולאחר מכן נכנסנו למקווה-ישראל והגענו למרפאת בית הספר, שהייתה ליד בית הכנסת העתיק של מקווה. במהרה אורגנו כמה בוגרים מתלמידי כיתה י"ב ונסענו במהירות לצומת חולון, מבלי שידענו מה המצב במתחם בית חרושת "היוצק".  

 "בחצר בית החרושת עמדו שני טנדרים. הטנדר הראשון שאליו ניגשתי, היה ריק. ( בהמשך התחקיר התברר לי, שאותו היום הגיע למקום גם טנדר של חברת החשמל , לתקן את הטרנספורמטור שנפגע אף הוא בקרבות שהיו במקום יומיים קודם לכן - צ.ד. ).  רצתי לטנדר השני והמראה שניגלה לעיני היה מחריד... בפינת הטנדר ישב לו רחמים על שרפרף קטן, פצוע ושותת דם, מוכה הלם, בוהה ומתבונן בחלל. מיד ניגשתי אליו, הגשתי לו עזרה ראשונית ובמהרה העברתי אותו, בעזרת כמה מהתלמידים, אל הרכב שעמו הגענו למקום. תחילה נסענו למקווה-ישראל ובליווי שקיבלנו המשכנו בנסיעה מהירה אל בית החולים "הדסה" בתל-אביב. ולשאלתך ציפי, באשר לקשר שלי עם רחמים - עד היום אני נוהג לבקר את רחמים והקשר בינינו מתמשך מאז ולאורך כל השנים".  

 *** הראיון עם מנחם החובש  התקיים במאי 2004 . 

יחזקאל צוקר - היה נוטר 

הוא היה אמור לסע בטנדר עם שבעה נוטרים -"טנדר השיבעה", לבדיקת מצב הדרך שהוליכה ממקווה בכיוון לאזור. אך ברגע האחרון הורד מהטנדר ונשאר במקווה-ישראל בהמתנה להסעה בחזרה לתל-אביב. כשנתן שיש הגיע למקווה להזעיק עזרה, עלה אף הוא כנוטר ביחד עם מנחם החובש וכמה תלמידים משכבת הבוגרים - עלו לרכב שהסיעם למתחם "היוצק" להגשת העזרה. אמנם, יחזקאל ניצל מהטבח שהיה בטנדר בכפר אזור, בו נהרגו שבעת נוטרים שהיו בטנדר, אך נקלע להיות בין הראשונים שהגיעו למתחם היוצק" לאחר הטבח שהיה ב"יוצק"...  

                *** הראיון עם יחזקאל צוקר הנוטר התקיים ב- 4 בינואר 2010 .   

נתן שיש (מרמלשטיין) - חבר ההגנה  

בין חברי ההגנה שהבריטים תפסו בהגיעם למתחם "היוצק", היה גם חבר ההגנה נתן שיש, שהגיע למקום בבוקרו של אותו היום. בשיחה טלפונית קבענו להיפגש בביתו של נתן, כדי לראיין ולהקליט את סיפורו לתיעוד בארכיון ההגנה. במועד שנקבע צלצלתי בדלת ורעייתו הזמינה אותי בחביבות להיכנס. אך נתן שעמד לידה, אמר  "אני לא מוכן להתראיין, לא אספר דבר". לשנייה נשארתי המומה ונכלמת. עמדתי במקומי ולא ידעתי מה לומר. אך דווקא דברי התנגדותו של נתן הביאו אותי להחלטה: "לא אצא מכאן עד שיהיה בידי ריאיון מוקלט"!! ואכן, כך היה. 

בראשית הריאיון שאלתיו: "נתן, מדוע סירבת להתראיין, הרי בשיחתנו הטלפונית היית מוכן לכך"? ונתן ענה לי: "מעל לחמישים שנה, מעולם, אף פעם, אף אחד לא פנה אלי מההגנה לראיין אותי ולשאול מה עבר עלי באותו יום נורא בצומת חולון. מה קרה שלפתע את באה ומתעניינת בכך? לכן לא הסכמתי להתראיין". אך מכאן החל סיפורו של נתן להתגלגל ואני יצאתי מביתו עם הכרת תודה ממנו ומרעייתו, שהייתה אף היא חברת ההגנה בתל-אביב, ועסקה בטיפול ביוני הדואר של ההגנה בעיר (דומני שגידול יוני הדואר של ההגנה, היה בגן החיות של תל-אביב ? צ.ד.). נראה היה שנתן הרגיש הקלה על שהייתה זו פעם ראשונה שיכול היה לספר את סיפורו על הטראומה שעברה עליו. נפרדנו בחמימות ואני יצאתי מביתו עם ראיון מוקלט בטייפ הקטן שלי, כדי למוסרו להפקדה לתיעוד בארכיון ההגנה. 

כזה היה סיפורו של נתן שיש (מרמלשטיין): 
נתן הגיע לבית חרושת "היוצק", בטנדר שנשלח בבוקרו של אותו יום לסייע בשיקום עמדות-המגן שנפגעו קשה במהלך הקרבות האחרונים שהיו במקום. חייל בריטי תפס אותו ובאיומי אקדח ציווה עליו להראות לו היכן מוחבא הנשק. אך נתן לא הכיר את המקום וברור שגם איומי אקדחו של החייל לא היה ביכולתם להביא את נתן לגלות היכן מקום "סליק" הנשק של המגינים. הקצין הבריטי דחף אותו אל תוך הבניין וציווה על נתן להתפשט. בצעקות ובאיומי נשקו של החייל, דחף אותו הקצין אל קצהו המרוחק של האולם הגדול שהיה במפעל, כשהוא ערום כביום היוולדו והעמידו אל קיר עם חלון הצופה אל שדות מקווה-ישראל.  
מעניין שנתן מספר, שבזיכרונו נחקק שהחיילים הבריטים או חלקם, לבושים היו בחצאיות סקוטיות. ועוד מעניין, שלא רק נתן ציין זאת בראיון עימו (היו עוד שניים שבראיון עימם זכרו 'חצאיות סקוטיות' !!). "כך אני זוכר את החיילים", אמר נתן, "כן, כך זכורה בראשי תמונת חיילים שבאו למקום בחצאיות". 

הערה/ להארה:  ישנם מקומות בהם מסופר על  "כלניות",  שהיו יחידה מיוחדת בצבא הבריטי,    

שהיו קשורים לאירועים שונים המיוחסים אליהם, אף כי לא תמיד זה מדויק, כמו כאן. 
עוד שניים מאנשי יחידת "מחלקת המצודה",  ציינו שהם זוכרים שהיו אלה חיילים בחצאיות סקוטיות... 

כן, חיילים בחצאיות סקוטיות ולא חיילים עם כומתות אדומות, לא  "הכלניות"... . 

"לא פחדתי שהחייל הבריטי יירה בי ויהרוג אותי", מספר  נתן. "רק הרגשתי עלבון צורב והשפלה נוראה לעמוד כך, במצב מביש כזה..." הייתה זו השפלה צורבת והזמן זחל כנצח. הקצין הבריטי לא חדל מלצעוק, עד שלפתע סימן לי להתלבש ובאיומי הנשק שבידו, דחף אותי לחדר צדדי קטן. סימן לנער ערבי שיקרב אליו ומאי-שם נתן לידיו רובה וציווה עליו לשמור עלי. היה זה מראה מגוחך, חשבתי לעצמי, הרובה היה גדול יותר מגובהו של הנער. לפתע נשמעו יריות ופיצוצים. הנער הערבי זרק את הרובה וברח... החייל הבריטי תפס אותי, זרק אותי החוצה ודחף אותי לעלות לטנדר והסתלק".  
"לפתע נשמעו התפוצצויות ויריות, אך כיון שהייתי האחרון לעלות לטנדר, קפצתי מהטנדר וכל עוד נשמתי בי רצתי במהירות מטורפת בכיוון לשדה שראיתי מהחלון. נפלתי על האדמה הרטובה, נצמדתי אליה והסתתרתי בצמחית הבר שהייתה גבוהה יחסית בעקבות גשמי החורף. רעש היריות והתפוצצויות הרימונים פסק. דממה השתררה סביב, אך אני המשכתי לשכב צמוד לאדמה והמתנתי לרדת החשיכה". 
"השמש שקעה. הלילה ירד והיה חשוך וקר סביבי. התרוממתי ורצתי בכיוון לאורות בית הספר החקלאי מקווה-ישראל. שם סיפרתי שמשהו נורא קורה ב"היוצק", אף כי למעשה לא ידעתי מה קרה שם לאחר שברחתי מהמקום. הזעקתי עזרה שהתארגנה במהירות עם חובש ונוטר ומספר תלמידים מבוגרי כיתות י"ב של בית הספר ויצאנו בנסיעה מהירה לעזרתם של הלכודים ב"היוצק".  

"כל חיי ליוו אותי זיכרונות אירועי אותו יום ב"היוצק", 

                                            פרשה שלעולם לא אוכל לשכוח !! 

"ציפי, תודה גדולה לך ! 

היום זו הפעם הראשונה בחיי שאני מספר את שקרה לי 

ביום הטבח הנורא שהיה ב"היוצק" לפני מעל לחמישים שנה". 

כך סיים נתן את סיפור עדותו,  כשהוא נרגש וחנוק מדמעות..."                                                             *** הריאיון עם נתן שיש התקיים ב-29 במאי 2004 . 

הערה להארה והבהרה : 
הריאיון עם נתן שיש חשף ידע נוסף שלא היה ידוע  עד שסיפורו של נתן נשמע בראיון עימו. 

כך הסתבר כי מהאירוע שקרה ב "היוצק",  היו שניים שניצלו מהטבח :  נתן שיש ורחמים עוז !! 

(ולא כפי שדובר ונכתב בעבר במקומות שונים, כי רק ניצול אחד שרד מהטבח שהיה בטנדר). 

***

 יעקב ורדי (נורילוב) - מ"מ "מחלקת המצודה". 

פעמים מספר נפגשתי עם יעקב ורדי ושמעתי מפיו על פעילותה של המחלקה לאבטחת אזור צומת חולון בחזית 1 ועל סדרי חילופי המשמרות בעמדות המגן שהיו במתחם בית חרושת "היוצק". שמעתי על קרבות כנגד הערבים ששאפו לתפוס את צומת חולון, כפתח מעבר מיפו ללוד ולרמלה ועל התארגנות השיירות ויציאתן מדרומה של תל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום. 

יעקב ורדי - מספר על קרב שהתחולל בצומת זו יומיים לפני הטבח הגדול ב"היוצק" :   
- "מפעם לפעם הבריטים עזרו לערבים לתקוף ולכבוש את מתחם 'היוצק'". באחת הפעמים אף הגיעו למקום עם תותח, שממנו ירו אל "היוצק" ומגדל שהיה שם, ששימש מקום תצפית ללוחמים, נפגע ונהרס. יומיים-שלושה לפני פרשת היוצק, היה המקום בידינו. אך לאחר הקרב שהתחולל ביננו לבין הערבים, הם תפסו את המתחם ונאלצנו לסגת מהמקום". 

להחזיר לכאן את סמלח הגנה ופלמ"ח !!  

- "למחרת עברה ב"דרך הביטחון" שיירת כלי רכב שירדה מירושלים. אחד ממלווי השיירה היה חברי חיים כרמון, שהיה חבלן בפלמ"ח. ישבנו יחדיו ותכננו כיצד לכבוש בחזרה את מתחם "היוצק". חיים חזר אלי ביום המחרת עם כיתה בת עשרה לוחמי פלמ"ח וביחד עם עשרה לוחמים נוספים ממחלקתי תקפנו את מתחם "היוצק". הערבים ברחו ו"היוצק" חזר לידינו. מצאנו את עמדות-המגן הרוסות בחלקן ולמחרת הכיבוש , ביום ראשון בבקר, נשלח אלינו מתל-אביב טנדר עם מספר חברי הגנה, שהתנדבו לבוא ולתקן את עמדות המגן שנפגעו במהלך הקרבות שהיו לנו במקום". "ראוי לציין" - מוסיף ומציין יעקב המ"מ של המחלקה - "שאותו היום הגיע למקום טנדר נוסף של חברת החשמל, כדי לתקן את הטרנספורמטור שהיה במקום ונפגע מפגז שירו הבריטים יומיים קודם לכן", מציין זאת יעקב ורדי המ"מ. אותו יום בשעות אחר הצהרים נקלעו גם לוחמי הגנה אלה לאירוע הנורא שהתרחש במקום ויעקב מסיים את סיפורו באומרו: 

"בזכות עזרתם של לוחמי הפלמ"ח, כבשנו יחדיו את מתחם "היוצק", שעבר בחזרה לידינו".  

"הדווידקה" 

שבועיים לאחר פרשת הטבח ב"היוצק", הופעלה מרגמת ה"דוידקה" לראשונה  בלחימה , בקרב !!  

הירי בוצע בכיוון ליפו, כלפי אנשי הכנופיות הערביות ששלטו באזור. רק זמן קצר לפני כן נערכו בחולות "חוסמסה" בחולון, ניסיונות הירי הראשונים  ב"דוידקה". יתכן וההחלטה להפעלת "הדווידקה" בכיוון ליפו, הייתה החלטה שהושפעה במידת מה גם מאסון הטבח שקרה ב"היוצק". אמנם מרגמת "הדווידקה" יצרה בהתפוצצותה יותר רעש  מאשר נזק, אך הייתה לה השפעה על בריחתם של חלק מהאוכלוסיה הערבית ביפו, שנכבשה זמן מה לאחר מכן.  

ליעקב ורדי ולי היו מספר מפגשים של ראיונות מוקלטים. אך מידי פעם בנוסף, היו לנו גם שיחות כשנפגשנו באירועים שונים, אך כמובן ללא יכולת להקלטה. במהלך המפגשים עם יעקב, קבלתי ממנו תמונות לתיעוד, רשימת שמות הלוחמים שהיו במחלקתו וגם את רשימתם של י"ג החללים שנפלו והיוו שליש ממספר לוחמי המחלקה !! יעקב הדגיש בדבריו את סיפורם של שלושה לוחמים שנהרגו במסגרת תפקידם וסיפר את שארע להם בפעילותם שהייתה בתחום חזית 1, אך מחוץ למתחם בית חרושת "היוצק". כאב לו ששמותיהם של שלושה חללים אינם מונצחים עם חבריהם ליחידה על לוח ההנצחה הראשון שהוצב בצומת חולון. 

שלושת שמותיהם של החללים החסרים בלוח ההנצחה: 

1.  חיים קאשי (קשי) - היה ה"סליקר" של המחלקה. כשראה חיילים בריטים מתקרבים, תפס את הנשק שהיה במבנה, רץ החוצה והספיק להסתירו ב"סליק" שהיה בחוץ. אך חייל בריטי ראה אותו בריצתו בחזרה לבניין, ירה בו והרגו במקום. 

2.  יהודה דגים (יוריק ריבקוב) - היה חבלן. נשלח לפוצץ מבנה גבוה שהיה בשטח שליד אבו-כביר. היה זה בנין רב-קומתי של טחנת-קמח, שמגגו ירו צלפים ערבים על השיירות שחצו את השטח הפתוח ב"דרך הביטחון", דרך שחצתה את שדות מקווה-ישראל. בפעולת פיצוץ המבנה יהודה החבלן נהרג במילוי תפקידו. 

3.  יעקב ערב - מלוחמי "מחלקת המצודה" - סייר. נתפס על ידי ערבים, נגרר לפרדס ומשם נלקח ליפו. שם עבר עינויים ונרצח... למחרת היום הופיעה 'תמונתו' בראש תהלוכה של ערבים משולהבים, על גבי עיתון ערבי שיצא ביפו...   

בתמונה בהמשך נראה המבנה הגבוה של טחנת הקמח של שחדה עטאללה, שהייתה ליד שכונת פלורנטין ואבו-כביר. מגגו של מבנה זה, בנין בן חמש קומות, ירו צלפים ערבים על השיירות שיצאו מדרומה של תל-אביב, בדרכן לירושלים הנצורה, למושבות הדרום, לנגב ולחולון ומקווה-ישראל.  

כשהשיירות עלו על "דרך הביטחון" שחצתה את שדות  מקווה-ישראל, הייתה נפתחת אש תופת על השיירות שהיו חשופות לירי הצלפים הערבים... 

יהודה/יוריק - חבלן "מחלקת המצודה",  התנדב לצאת לפעולת פיצוץ בניין טחנת הקמח. 

הפעולה בוצעה, הבניין קרס אך יהודה החבלן נפצע קשות בפעולה הזאת ומת מפצעיו... 

*~*~*

הקומה העליונה של בניין הטחנה שימשה מקום בו התמקדו הצלפים הערבים 

משם ירו על השיירות שחצו את שדות מקווה-ישראל  ב"דרך הביטחון"

בצאתם מדרומה של תל-אביב .   

 בניין טחנת הקמח הופצצה בפברואר 1948.       

           התמונה לקוחה מתוך ספר ההגנה  "ממאורעות  למלחמה" .

~*~*~*~ 

כעבור  שנים מספר, באחד האירועים בהם נפגשתי עם יעקב ורדי מ"מ המחלקה, יעקב אמר לי: 

"ציפי, אני יודע שכל עוד את נמצאת, העוול יתוקן ובמקום יוצב שלט גדול חדש, 

לוח שעליו יונצחו יחדיו כל י"ג חללי המחלקה" 

ויסופר ביפורם המלא של לוחמי ומגיני "מחלקת המצודה" !!  

יעקב ורדי נפטר זמן קצר לאחר שיחתנו זו ודבריו נותרו על ליבי כצוואה להגשמה !!   

(מפגשי הראיונות עם יעקב ורדי התקיימו באפריל-מאי 2004)

*~*~*

  גילגולם של שלטי ההנצחה
א. שנת 1988 הייתה שנת הארבעים למדינת-ישראל. במקומות רבים בעיר תל-אביב הוצבו שלטי הנצחה, לתיעוד מקומות מרכזיים בהם פעלה ההגנה בשנות טרום המדינה.  

במסגרת תכנית זו הוחלט להציב שלט הנצחה לתעד את אשר קרה במלחמת העצמאות בבית חרושת "היוצק" שבצומת חולון. השלט הראשון הוצב בטעות במרחק מה ממתחם "היוצק", אך מצדו השני של הכביש בתחום אזור שיפוטה של העיר חולון. במקום קרוב למקום בו היה בית החרושת לספירט שכינויו היה "המשקה" ולא במקום בו היה  בפועל בית חרושת "היוצק" !!   

ציפי ליד עמוד ההנצחה - זהו השלט הראשון שהוצב בצומת חולון  1988 . 

על השלט הנראה בתמונה הוטבעו שמותיהם של תשעה (9) חללים בלבד !!  

במסגרת טקס הצבת השלט בצומת חולון ראיינתי את בעלי בתי החרושת "היוצק" ו"הספירט". 

משמאל - האדון לוי (לובה) שוחט בעל בית חרושת "היוצק". 
באמצע - האחים אריה ואהרון ליפשיץ - בעלי בית חרושת "הספירט" שהיה מכונה בשם "המשקה". 

 מימינם מראיינת - ציפי (צפורה דגן) - 1988. 

*~*~* 

ב. בשנים 2003-2005, בוצעו על ידי מ.ע.צ. עבודות לשיפוץ והרחבת הכבישים בצומת חולון. השלב הראשון היה שיפוץ והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, בקטע שבין צומת חולון לצומת בית דגון. רק לאחר מכן, בשנים 2005-2008 בוצעה העבודה הגדולה של הקמת המחלפים בצומת חולון, אך כאן על-ידי חברת "נתיבי ישראל". בתהליך ביצוע העבודות, הוסר השלט ממקומו, תוך הבטחה שיוחזר למקומו בתום עבודות השיפוצים. אך בתום העבודה לא כך היה. אמנון שוחט, בנו הבכור של בעל בית חרושת "היוצק" נפגש עם מנהל עבודת הרחבת כבישי מחלף חולון ובראיון שערכתי עימו אמנון סיפר לי, שבמו עיניו ראה את השלט במחסן העבודה של החברה ופעם נוספת קיבל הבטחה ממנהל העבודה, שהשלט יוחזר למקום בו היה.  

אך הבטחה לחוד ומציאות לחוד !  
השלט הראשון הוסר ממקומו, נשמר זמן מה, אך לבסוף "תפס רגלים קרות" ו- נעלם... 

ג. בשנת 2010 התנדבתי להנחות קבוצת תלמידים מבית הספר איילון בחולון, להכנת עבודה בנושא "המאבק על הדרכים" במלחמת העצמאות. בעבודתם של התלמידים הושם דגש על אשר קרה בצומת חולון במהלך המלחמה. בית הספר זכה לקבל פרס - מקום ראשון בתחרות הארצית שהתקיימה בין בתי הספר בכל הארץ.  

אותה עת התקשרתי למר מוטי ששון, ראש העיר חולון שלשבחו יאמר, כי זמן קצר לאחר פגישתי עימו במשרדו, הוא התקשר אל ראש עיריית תל-אביב ומחלקת האירועים וההנצחה של עיריית תל-אביב  נרתמה להכנת טקס שיערך במקום בו יוצב שלט חדש בצומת חולון, בתחום שיפוטה של העיר תל-אביב.  

 מוטי ששון ראש העיר חולון (מימין) עם שלמה להט (צ'יץ) לשעבר ראש העיר תל-אביב .  
התמונה צולמה בטקס הסרת הלוט מהשלט החדש שהוצב בצומת חולון   ב- 4.3.2010 .

ד. במהלך הכנת השלט לטקס התקשרו להודיע לי על כך ותוך הדגשה נאמר לי: 
  "אנחנו מכינים כעת שלט עם כיתוב, בדיוק כמו זה שהיה בשלט שנעלם".  
"אך בשלט הישן היו רק תשעה שמות, אמרתי, ובמלחמה נפלו י"ג חללים מהמחלקה שאבטחה את גזרת חזית 1 ואת צומת חולון", עניתי.  
על כך נעניתי: "ציפי עזבי, אין אפשרות לשנות. השלט בהכנה ואין מקום לשמות נוספים". הוכיתי בתדהמה... מה זה??  מה פרוש המילים: 'אין מקום לשמות חללים נוספים'? חללים שנפלו ושמם חסר ויחסר גם בלוח ההנצחה החדש??  הייתי מוכת הלם... 
אך כעבור ימים ספורים התקשר אלי בשנית, כדי "לבשר לי בשמחה": 
"ציפי, הצלחתי להכניס בשלט עוד שם אחד ...  כן, זה עצוב וזה מרגיז...  
אך לא הצלחתי לשכנעו שיש להנציח יחדיו את כל י"ג חללי "מחלקת המצודה", כולם ביחד !!  
נשארתי המומה וכאובה... 

טקס הסרת הלוט מעל לשלט החדש התקיים ביום חמישי 4.3.2010. 

בשילוט החדש מונצחים עשרה חללים בלבד.

שוב, לא כל י"ג חללי "מחלקת המצודה" זכו להנצחה !! 

 ישנה בעיה נוספת. השלט החדש הינו שלט קטן שהוצב במקום בו כמעט איש אינו עובר כאן, 

גם חתולי וכלבי הרחוב אינם נעצרים במקום זה... 

השלט השלישי הקטן שהוצב בצומת חולון - 4.3.2010 

במהלך הטקס, בדברי על הבמה,  סיפרתי את סיפורו של המקום וציינתי שמחלקה זו איבדה י"ג חללים, שהיוו שליש ממספר לוחמי המחלקה הזאת. הדגשתי את סיפור נפילתם של שלושת החללים ששמם אינו מונצח בשלט וקראתי את שמותיהם. הדגשתי, שלמרות היותם לוחמי אותה המחלקה, שפעלו יחדיו במסגרת אותו התפקיד, באותה המשימה ובאותה גיזרת הלחימה במרחב חזית 1, חובתנו להנציחם יחדיו!!   

הכיתוב על שלט ההנצחה בשנת - 2010
גם כאן מונצחים רק עשרה חללים ולא י"ג חללי "מחלקת המצודה" !! 

ה. לאחר הטקס פניתי למחלקת האירועים בעיריית תל-אביב. קיימתי עמם מספר שיחות טלפוניות ומסרתי להם חוברת שכתבתי על הפרשה ועל הטקס. נמסר לי שהחוברת הופקדה בארכיון עיריית תל-אביב, אך באשר לפרשת השמות שאינם מונצחים, חמקו מלטפל בעניין. שלחתי אליהם גם הצעה לעדכון הכיתוב בשלט חדש והצעתי, שראוי להציבו במקום בו היה מתחם בית החרושת. במקום מצוי כיום גן ציבורי קטן בתחומה של "קריית שלום".  "הנושא יועבר לדיון" נעניתי, 

"ישנה בעיית אישור להחלפת השלט וכמובן גם "בעיית תקציב"... והתוצאה ?  'דממת אלחוט'...   

ו. פניתי למי שהיה פעיל בארגון הארצי של חברי ההגנה.
תשובתו הייתה: "אני לא מטפל בזה, איני יכול לעשות דבר בנידון, אסור לי"!!  (?) 
אסור לי ?   מה זה אסור לי  ??  

ז. בהמשך התקשרתי ליחידת ההנצחה במשרד הביטחון. הסברתי וסיפרתי במה העניין ולבקשתם כתבתי ושלחתי אליהם את הפרטים כפי שביקשו ... והתוצאה ?  גם כאן - 'דממת אלחוט'... אך עד היום לא נעניתי מהם...  עד היום, בשנת ה-70 למדינת ישראל, השנים חלפו ודבר לא נעשה בנידון (2018) . 

ח. בשנת 2015 קיבלתי תעודת הוקרה 'יקירת העיר חולון', על פעילותי ההתנדבותית רבת-השנים (כמרצה מתנדבת בצה"ל בנושא "התפתחות כח המגן העברי בארץ" = "מהגנה לצבא הגנה", ובנושא "נשק במחתרת" ועוד). לאחר הטקס שוחחתי עם מרכז הארגון הארצי של ההגנה, שהובטח לסייע לי בעניין תיעוד פועלה, וחלליה של "מחלקת המצודה" במלחמת העצמאות. 

אך עד היום, חלפו חמש שנים ודבר לא זז בנידון... עצוב... 

ט.  בשנת 2015 - הציבה מחלקת האירועים וההנצחה של עיריית תל-אביב שלט נוסף לימינו של השלט שהוצב בשנת 2010 המספר על ביהח"ר "היוצק".  השלט השני שהוסף אליו, מספר על ביהח"ר "הספירט" ועליו נרשם: " במקום זה היו שני בתי חרושת... - זה אינו מדויק, כי הם שכנו בשני צידי  הכביש: האחד כיום הוא בתחום שיפוטה של העיר תל-אביב  והשני הוא בתחום שיפוטה של העיר חולון !!  

~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~ 

***

פניתי למחלקת האירועים וההנצחה בעיריית תל-אביב, הכנתי הצעת ניסוח לשלט חדש,  

כהצעה ראשונה בלבד,  אך גם כאן לא נעניתי...  

   (במקום כותרת המילה "היוצק" = למחוק !! )   

יש לתת ללוח זה את הכותרת :  

"מחלקת המצודה בחזית 1"  

תש"ח - 1948

*

הייתה זו רק הצעת כיתוב ראשונה שכתבתי להנצחה על לוח חדש אם יוקם.   

כפי שנשלחה לעיריית תל-אביב לאחר הטקס ב-2010.  

עד היום טרם נעניתי, כי הועדה בעירייה החליטה שכל שלטי התיעוד 

יהיו בגודל קטן כמו במרחב תחומי העיר...

כיום אני מציעה לבדוק מחדש הקמת לוח הנצחה גדול ומכובד יותר, 
שעליו יונצחו יחדיו כל  י"ג חללי  "מחלקת המצודה" 

לצדו של לוח המספר את סיפורו של המקום, סיפור הלחימה וההגנה שהייתה  בתחומה של חזית 1. 

זיכרו    

ללא פעילותם של לוחמי "המחלקה המיוחדת", "המחלקה המגויסת" 

  "מחלקת המצודה"  

לא ניתן היה לשיירות לצאת מתל-אביב ליעדן !!   

יש לזכור שזהו אינו שלט לתיעוד מקום פעילות ההגנה, 

כפי שזה נעשה באתרי תיעוד רבים בעיר תל-אביב. 

 חייבים להציב כאן לוח להנצחת כל הנופלים עם סיפורה של חזית 1 !!   

את כל הלוחמים שנתנו את חייהם לאבטחת הדרך היוצאת מדרומה של תל-אביב לירושלים 

במסגרת מבצעי 'המאבק על הדרכים' במלחמת העצמאות. 

בעקבות הראיונות שערכתי עם מ"מ המחלקה ועם חלק מלוחמיה, 

חשוב לנסח ולערוך מחדש בהרחבה את סיפורו של המקום  

ולשלב עימו לוח בו יונצחו יחדיו כל י"ג חללי "מחלקת המצודה "  !! 

*** 

                                                                                       

"כל שיש לעשות כדי שהרוע ינצח - 

זה שאנשים טובים 

לא יעשו דבר שחשוב שיעשה" 

                                                 מדברי מרטין לותר קינג  

                                                                                       

אין לוח הנצחה זה דומה לשלטי התיעוד שהוקמו במרחבי העיר תל-אביב. 

אלה שלטים שתיעדו את מקומות פעילותה של ההגנה בעיר   

בתקופת המחתרת בעיר תל-אביב     

בשנות טרום המלחמה ובמלחמת העצמאות עצמה. 

חייבים להקים בצומת זו לוח לתיעוד את שהיה בחזית 1 !! 

ולהנציח את כל י"ג החללים יחדיו !!    

חזית 1  היא זו שהייתה תחום אזור יציאת השיירות מדרום תל-אביב    

לירושלים, למושבות הדרום ולנגב .  

יש להנציח כאן את סיפור פעילותם של לוחמי ההגנה 

אנשי "מחלקת המצודה".  
ראויים הלוחמים והחללים של מחלקה זו לתעד את שאירע בחזית זו

ולהקדיש למחלקה זו תשומת לב מיוחדת לתיעוד ולהנצחת כל הנופלים !! 

***

בזכותם של לוחמי וחללי "מחלקת המצודה" של ההגנה, 

נתאפשרה יציאת התחבורה מתל-אביב למושבות הדרום 

ולשיירות שיצאו מתל-אביב להגיע לירושלים הנצורה !! 

***

השנה מציינים שבעים (70) שנים להקמת מדינת-ישראל. 

הגיעה השעה להציב לוח הנצחה מעודכן ומכובד יותר מזה הקטן שהוצב בשולי הגינה.  
שיספר את מה שהיה במקום 

ויונצחו בו כל י"ג חללי "מחלקת המצודה" יחדיו.

ואולי ראוי, 
שהלוח החדש יוצב בתוך הגן הסמוך, שהוקם על אדמת מתחם בית חרושת "היוצק" 
 וגן זה יקרא על שמם של י"ג הנופלים:   
"גן לוחמי המצודה" !!  

* * * 

   חסרות כאן תמונות הגן  !!  

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

נזכור 

כולם היו לוחמי אותה מחלקה. 

כולם לחמו במסגרת אותו התפקיד 

וכל י"ג החללים נפלו בביצוע אותה המשימה. 

לפיכך, יש להנציחם יחדיו  

ואין זה משנה אם נפלו בתוך מתחם בית חרושת "היוצק" 

או נהרגו במילוי תפקידם מעבר לגדר !! 
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

***

בתום מלחמת העצמאות, הציע יעקב ורדי מ"מ המחלקה, 
שכל השלל שנאסף במלחמה, במקומות בהם לחמו אנשי "מחלקת המצודה" 
לאחר שהמשיכו להילחם גם במקומות אחרים, 
כל שנאסף יימכר 
והתמורה הכספית תשמש לתפירת 'מדים' אחידים לכולם 
כפי שהם נראים בתמונה המוצגת כאן, מימין למטה .
***
ב'תמונת המחזור' המצורפת בזה  
ניתן לראות את ה'ביחד' והרעות של לוחמי המחלקה! 

ואכן, הקשר בין לוחמי "מחלקת המצודה" נשמר לאורך שנים, 

בטיולים משותפים, בחגים ואף באירועים משפחתיים מיוחדים. 

הרעות והביחד חשובים במלחמה - אך גם בהמשך הדרך לאחר סיומה ! 

לוחמי "מחלקת המצודה"- פלוגה ג' מחלקה 1.
לוחמי המחלקה ששרדו לאחר המלחמה  

התמונה צולמה לאחר תום מלחמת העצמאות,  

לוחמי "מחלקת המצודה" בתש"ח 

                                        

"ונזכור את כולם 
את יפי הבלורית והתואר, 
כי רעות שכזאת, לעולם 

לא תתן לנו לשכוח " 

  חיים גורי - 1948                                    

"אנחנו מגש הכסף,

 שעליו לך נתנה מדינת היהודים"

נתן אלתרמן - דצמבר 1947 

תחקיר כתיבה ועריכה:  צפורה דגן  

פברואר 2016   

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*

*~*~*

נספחים :  

א.  לצורך הגנת תל-אביב וסביבתה, 

חולק קו הגבול המפותל בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות - חלוקה לחמש חזיתות: 

חזית 1 -  כללה את קו הגבול בין שכונת התקווה לכפר סאלמה, את קו הגבול בין שכונת שפירא לאבו-כביר  

 ואת קו הגבול סביב שכונת מנשיה. 

חזית 2 -  הייתה קו הגבול בצפונה של תל-אביב. 

חזית 3 ו-4  היו בבית הקרן הקיימת שבצומת בית דגן ובבן-שמן.  

חזית 5 -  כללה את קו הגבול בין בת-ים לבין השכונות הדרומיות של יפו  ואת הגבול שבין חולון לבין יאזור ותל-אריש. 

*

ב.  בראשית המלחמה גויסו במחוז תל-אביב  12,000 לוחמים של ארגון ההגנה.  

המבוגרים שבהם השתייכו ליחידות חייל משמר (חי"ם) בחטיבת קרייתי, שהייתה אחראית על הגנת תל-אביב וסביבתה.  

הצעירים שבהם פעלו ברובם מדרום לתל-אביב ועד לנגב. 

הם הועברו ב- 1 בדצמבר 1947 כיחידות חייל שדה (חי"ש) לחטיבת גבעתי. 

*** נתונים אלו נלקחו מתוך סידרת חוברות "עצמאות"  (חוברת מס' 18)  של העמותה לחקר כח המגן ע"ש ישראל גלילי. (יולי 2008). 

*

ג.  מפת צומת חולון בה נראים בברור שני בתי החרושת שהיו בצומת עד להריסתם בקרבות מלחמת העצמאות 

בית חרושת "היוצק" ובית החרושת לספירט, שכינויו היה "המשקה". 
*

ד.   מפה נוספת זו נלקחה מתוך כתבתו של עידו ששון על בית חרושת "היוצק",
מתוך האינצקלופדיה העירונית - "100 שנה לתל-אביב".

אזור צומת חולון של ימינו כפי שזה נראה בקטע מפה משנת 1944:
1. בית חרושת "היוצק".
2. בית חרושת "המשקה" - ביח"ר לספירט.
3. כביש יפו-ירושלים.
4. חלק מפרדסי אבו כביר -  בשטח המסומן נבנה בראשית שנות החמישים שיכון ותיקי ההסתדרות "קריית שלום".
5. שביל "דרך הפרדס" - כיום זהו כביש הדרך לחולון. השם שונה בשנת 1968 ל"דרך חיל השריון".
6. המשך הדרך לחולון.
7. השטחים החקלאיים של בית הספר החקלאי מקווה-ישראל.
8. התוואי בו נסלל בראשית שנת 1948 קטע "דרך הביטחון" - זהו הקטע המחבר את בית "המצודה" עם מקווה-ישראל.  

*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*