הלחם שנפרסו אותו יום בחדר האוכל של הקיבוץ.
מאז המצור על הקיבוץ, יום-יום עם בוקר קיבלנו ככרות לחם טרי
ששלחו אלינו תושבי חיפה. היה זה לחם חם שנשלח ישירות
ממאפיות חיפה לחברים הנצורים בקיבוץ יגור.
דיווחתי לחברי הפלמ"חניקים במחלקת הכשרת "רגבים"
על תוכנו של הפתק והוחלט שכל אחד יחשוב
ויתכנן לעצמו כיצד לברוח מהמצור, לחמוק מעינם של
החיילים הבריטים ולברוח מהקיבוץ הנצור.
יום חדש האיר את שמי התכלת. השחר עלה והפעמון צלצל להעיר את החברים משנתם, לצאת ליום עבודתם. הייתי בקבוצה בת עשרה חברים שחלקם מקבוצת "רגבים" בפלמ"ח, שהחיילים הבריטים ארגנו אותנו בשורה עורפית וכך יצאנו דרך השער הראשי של הקיבוץ בדרכנו אל שטחי גן הירק, שהיו מעברו הצפוני של הכביש הראשי. הלכנו בשורה עורפית, כשאנו מלווים בחיילים הבריטים הנושאים בידיהם רובים מכודנים וכך הם מלווים אותנו ושומרים עלינו - שני חיילים בראש הקבוצה ושניים מאחוריה. כך עבדנו משך כל שעות יום העבודה, עובדים תחת השמירה הצמודה של החיילים הבריטים.
יוצאים לעבודת החליבה... אך את מי חולבים ?
אותה שעה התארגנו מילה (לוי-אייזנברג) ומיכה (תלם-שרגאי) לברוח יחדיו מהקיבוץ הנצור.
 |
| מיכה תלם-שרגאי |
 |
| מילה לוי-אייזנברג |
.
לבשו השניים סינרים לבנים, לקחו בידיהם דליים והלכו גם הם אל שער הקיבוץ. החיילים ששמרו בשער, לא נתנו להם לצאת מהמשק והשניים שלא הבינו אנגלית ולא ידעו לדבר בשפה זו, הסבירו לחיילים בתנועות של הצגת פנטומימה, שעליהם ללכת לחלוב את הפרות הנמצאות ברפת שמעבר לכביש. סוף-סוף 'הבינו' החיילים והשתכנעו לפתוח בפניהם את השער. השניים הודו לחיילים בחיוך לבבי וחצו את הכביש בריצה ובשמחה. מיד כשנעלמו מעיני החיילים, הסירו את הסינרים וזרקו אותם עם הדליים אל מאחורי שיחים וגלשו בצהלה אל תוך אפיק נחל הקישון, דרכו מהרו לברוח בריצה בכיוון לחיפה. אך מה באשר לחליבת הפרות? פרות? איזה פרות? - הרי מעבר לכביש לא היו פרות לחליבה, היו שם רק צמד פרים להרבעה...
*
הרועה והכבשים - "מים ביקש - חלב נתנה"
וסילי (יוסף בלומוביץ)
וסילי לא ידע על פתק הוראת הבריחה ואותו בוקר נשלח לחלוב את הכבשים בדיר.
 |
'וסילי'
יוסף בלומוביץ |
כעבור זמן מה, ניגש אליו חייל בריטי צמא, זה ששמר עליו, ובקש מווסילי כוס חלב לשתייה. וסילי חלב בעבורו כוס חלב חם, מכבשה שהייתה לאחר המלטה. החייל לגם את החלב החם בשקיקה ובהנאה, אך תוך זמן קצר החל להקיא ולקלל ו- ברח מהדיר... החלב ששתה היה חלב ראשוני שנחלב מכבשה לאחר המלטה, חלב זה נקרא חלב כולסטרום. זהו חלב ראשוני מרוכז מאד הנוצר כך רק לאחר המלטה, בהיותו מיועד לעגלים בתקופת חייהם הראשונה לאחר ההמלטה, אך אינו מוגש לשתייה לבני אדם .
*
 |
| אוטובוס "אגד" - (דודג' 1944) |
בינתיים הגיעו לקיבוץ מספר אוטובוסים מחיפה ומהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור, והביאו אלינו בני נוער שהתנדבו וגויסו לבוא לקיבוץ ולסייע בעבודות חקלאיות שונות - בקטיף ואסיף ירקות בגן הירק ולבצור ענבים בכרם. השעות חלפו ומעבר לעבודתי בקטיף המלפפונים, הקפדתי להיות מעורבת בין ילדי חיפה. במרחק מה מאיתנו ראיתי את אחד החברים נוסע בטרקטור בכיוון לכביש הראשי, מכבה את מנוע הטרקטור, קופץ מהטרקטור לכביש הראשי ומנופף בידיו לאוטובוס שהתקרב אליו. האוטובוס נעצר לידו, אף כי לא הייתה שם תחנה אוטובוסים והנהג אסף את הבחור והסיעו לחיפה. כן גם זו הייתה דרך לברוח מהמצור הבריטי ולהגיע לחיפה.
 |
כרמלהצ'קה
כרמלה רודשטיין-לוצקי |
 |
קיץ - עונת בציר הענבים בכרמים !!
אך חסרות ידיים עובדות לבציר...
מה עושים ?? |
בוצרים ו- בורחים...
אותו יום נשלחו כרמלה (רודשטיין-לוצקי) ודבורה "הגדולה" (הלפרין-גולדברג), שתי בנות פלמ"ח מקבוצת "רגבים", לעבודה בבציר ענבים בכרם. השתיים תכננו לברוח יחדיו, כשיזדמן להן. אל הכרם הגיעו גם בני נוער מהישוב נשר הסמוך לקיבוץ יגור. הייתה זו קבוצת בני תנועת הנוער העובד, שחלקם כבר היו גם ב'הגנה'. הם אורגנו להתנדב ולצאת לעזרת הקיבוץ הנצור ולסייע בעבודות חקלאיות בענפי המשק השונים. חלקם עבדו בקטיף תירס שהיה בחלקת שדה שמעבר לכביש הראשי ואחרים בצרו ענבים בכרם שהיה למרגלות הר הכרמל.
היה זה יום עבודה נעים, כשהעבודה נעשתה בחברותא עם בני נוער צעירים ועליזים. משך כל שעות העבודה היו סביבם חיילים בריטים עם רובים מכודנים, ששמרו על הבוצרים הפזורים בין שורות הגפנים עמוסי הפרי המתוק והעסיסי.
"הפליטים"...
הגיעה שעת צהרים, הבוצרים ריכזו את סלי איסוף קטיף הענבים בערימה והתארגנו ללכת לאוטובוס שיסיעם בחזרה לביתם. כרמלה ודבורה השתלבו בין בני הנוער ונסעו אתם לישוב נשר, ישוב שהיה בקרבה לקיבוץ יגור. הלכו השתיים לתחנת האוטובוסים שהיה במרכז הישוב ואמרו לנהג האוטובוס הנוסע לתל-אביב: "אנחנו פליטים מיגור, קח אותנו לתל-אביב" !! כמובן שהנהג הכניס אותן לאוטובוס והסיען לתל-אביב ללא תשלום. הן שהו בבית משפחותיהן, עד שקיבלו הודעה שהמצור על הקיבוץ הוסר ועליהן לחזור למחנה הפלמ"ח ביגור. הן הגיעו מתל-אביב קודם אלינו למושב שבי ציון שליד נהריה ומשם חזרנו יחדיו לקיבוץ יגור.
 |
ציפקה
צפורה דגן-גרינברג |
נעליים או סנדלים ?
ציפקה - (צפורה דגן-גרינברג) - ובינתיים, מה קרה בגן הירק ?
הגיעה שעת הצהרים. היה זה סופו של יום עבודה מקוצר. ילדי חיפה החלו להתקבץ ליד האוטובוס שהמתין לקחתם בחזרה לחיפה. עמדתי מוקפת בילדי חיפה והוצאתי את החצאית הפרחונית שהחבאתי בתוך מכנסי העבודה המכווצים שלבשתי וכך בחצאית פרחונית נראיתי יותר כילדה עירונית ולא כקיבוצניקית. עזבתי את הסל מלא המלפפונים שליקטתי ורצתי לאוטובוס שהחל להתמלא בילדי חיפה.
מבעד לחלון האוטובוס ראיתי את תמימה (ליפשיץ) חברתי, שיחדיו תכננו לברוח בין ילדי חיפה. ראיתי שהיא אינה מצליחה להתקרב לאוטובוס. חייל בריטי עמד בסמוך אליה, כשהוא מאיים עליה ברובהו המכודן ועוצר מבעדה מלהתקרב לאוטובוס. תמימה 'בוכה' ומתחננת בפני החייל: "חיפה, חיפה" ומצביעה על האוטובוס. אך החייל צועק עליה: "יו קיבוץ, יו קיבוץ" (את קיבוץ, את קיבוץ) ומצביע בקצה קנה רובהו על נעליה של תמימה...
נהג האוטובוס התניע את הרכב והחל בנסיעתו בכיוון חזרה לחיפה. ישבתי בחלקו האחורי של האוטו ומבעד לחלון ראיתי את תמימה הולכת בשורה עורפית בחזרה לקיבוץ, כשהחיילים עם הרובים המכודנים שומרים עליהם. תכנית הבריחה של תמימה כשלה, היות והיא נעולה הייתה בנעלי עבודה גבוהות, כנהוג בקיבוץ במיוחד כשיוצאים לעבודה בשדה. אותי לא עצרו, הייתי נעולה בסנדלים כמו מרבית ילדי העיר חיפה ובמקום מכנסים קיבוצניקים, קצרים ומכווצים, לבושה הייתי בחצאית פרחונית, כ'ילדה עירונית'...
 |
| תמימה ליפשיץ |
במסתור...
לפני הבריחה מהקיבוץ נמסר לנו, שמי שיצליחו לברוח מהמשק, שישתדלו להגיע לבית ההסתדרות שהיה ברחוב החלוץ בחיפה ושם נקבל הוראות לאן לפנות. קיבלנו מספר מעות לקניית לחמנייה וכוס גזוז וכסף לכרטיס אוטובוס כדי לנסוע לגליל המערבי, כי היה עלינו להגיע לקיבוצים עברון וגעתון. כעבור מספר ימים נתבשרנו, שכמה מחברי הפלמ"ח שהיו עצורים במחנה המעצר בעתלית עומדים להשתחרר ביחד עם ילדי קיבוץ גבת, במסווה שגם הם כאילו 'ילדי גבת'. החבר'ה המשוחררים הגיעו אלינו בלילה, לאחר מסע רגלי שעשו בלילה מקיבוץ גבת לקיבוצי הגליל המערבי. היינו שלוש בנות שהמתנו לבואם של הבנים שחולקו לשלוש קבוצות קטנות. כל אחת מהבנות קיבלה קבוצה של בנים ונשלחנו לשלושה ישובים, כיתת פלמ"ח בכל ישוב. שהינו כשלושה שבועות בקיבוצים עברון וגעתון ובמושב שבי-ציון שהיה ליד חוף הים.
איתרע מזלי ונשלחתי ביחד עם כמה בנים למושב שבי-ציון. כל אחד מאתנו נשלח לאחת המשפחות שבישוב, תוך הסבר לתושבים "שאנחנו חניכי הנוער העובד ובאנו מתל-אביב ל"מחנה עבודה", כדי לסייע בעבודות החקלאיות של עונת הקיץ,. התושבים לא ידעו מי אנחנו והוסבר להם שכך אנחנו נוהגים בכל שנה. היינו שם תחת שמות בדויים והיה עלינו להשתמש רק בשמות אלה ולא בשמותינו האמיתיים.
שבי-ציון היה מושב חקלאי שיתופי שהוקם ב- 1938, במסגרת יישובי חומה ומגדל. מייסדי הישוב היו עולים שבאו לארץ מגרמניה. לכל משפחה היה בחצר ביתם 'ליפט' גדול, שבמקור שימש אותם להובלת הרהיטים שלהם מגרמניה לארץ-ישראל. לאחר שהליפט התרוקן, הוא נשאר מוצב בחצר ביתם ושימש כמחסן. בין החפצים שאוחסנו בליפט, היו גם מיטה, כסא ושולחן קטן ושם התגוררנו. היה לנו כייף, כשכל אחד מאתנו זכה לחדר פרטי לעצמו. את הארוחות אכלנו בבית ההבראה (!) שהיה במרכז המושב. מובן שהארוחות שהוגשו בבית ההבראה היו טעימות ומגוונות פי כמה לעומת האוכל שהוגש בקיבוצים. כך הייתה בעבורנו השהייה במקום, זכורה כחוויה נעימה.
 |
הייתה זו תקופת בילוי לילי על חוף הים בהמתנה לבואה של אניית מעפילים
ובינתיים יושבים היינו סביב המדורה
זוללים אבטיחים עסיסיים ומתוקים, מפטפטים, שרים וממתינים ...
יולי 1946 |
ביום עבדנו בשדות, באסיף תפוחי-אדמה והיו בנים שעבדו בקציר. את הלילות היינו מבלים על חוף הים - בישיבה סביב מדורה, בשירה ובזלילת אבטיחים מתוקים שסחבנו משטח מיקשת אבטיחים שהייתה בקרבת מקום. הרי דבר ידוע היה באותם ימים : "בפלמ"ח לא גונבים - בפלמ"ח רק סוחבים" ...
פעמיים משך תקופה זו נמסר לנו לצאת בלילה אל חוף הים, להדליק מדורה ולהמתין לבואה של אניית מעפילים שאמורה הייתה לנחות בחוף הזה. תפקידנו היה לסייע להורדת המעפילים בחוף. אמנם אניית המעפילים לא הגיעה באותם לילות אך אנחנו המשכנו לבלות בישיבה סביב המדורה, בזלילת אבטיחים ובשירה, עד לשעות הקטנות שלפני עלות השחר.
תמה תקופת השהייה בגליל המערבי, הבריטים הסירו את המצור מקיבוץ יגור
ואנחנו חזרנו למחנה אוהלי הפלמ"ח בקיבוץ יגור.
*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*
*
בחזרה לאהלי הפלמ"ח
חוזרים למחנה הפלמ"ח - מה קרה ל"סליקים" הפרטיים שלנו ?
 |
בית האיזולטור ומגדל המים בקיבוץ יגור
למרגלות הר הכרמל - 1946.
האיזולטור
הוא בנין המשמש חדרי חולים לילדי הקיבוץ |
המצור הבריטי הוסר מעל הקיבוץ. בהדרגה החלו חברי הפלמ"ח להשתחרר מהמעצרים, לחזור ולהתכנס בחזרה לקיבוץ גם אלה מהמקומות השונים אליהם ברחו והסתתרו. הבחורים הנותרים שישבו במחנה המעצר בעתלית, השתחררו אף הם. חלקם חזרו והגיעו לקיבוץ, אף כי כמה מהחבר'ה נלקחו להמשך המעצר ברפיח.
" נפרדתי ממארחי במושב שבי ציון וחזרתי לקיבוץ. עברתי בין בתי הקיבוץ וראיתי את ההרס שהותירו הבריטים לאחר לכתם. הלכתי לחדרי שהיה בצריף של הפלמ"חניקים, סקרנית לראות מה המצב בחדרי. החדר היה הפוך והחפצים האישיים של חברותי לחדר ושלי, זרוקים ופזורים היו על הריצפה. נגשתי לפינת החדר, למקום בו החבאתי את תיק הארנק החדש שקיבלתי מאמא בצאתי לפלמ"ח. לפני המצור החבאתי אותו בתוך הקיר הכפול שמאחורי מיטתי וראיתי את הקיר הרוס בחלקו.
 |
כזה היה מראה החדרים לאחר ביקור החיילים הבריטים בחדר.
זהו 'הטיפול' היסודי שעשו הבריטים בחדרים.
כן, היו אלה "חיפושים - בעדינות"...
* |
נכנסתי לחדרי, שהיה באותה עת "הצריף של הפלמ"ח". קיר החדר היה פרוץ והארנק נמצא זרוק וקרוע ליד החור שנפער בקיר. נראה כי החיילים עבדו בחדר בניסיון לפרק את הקירות הכפולים של הצריף, כדי לבדוק אם ישנו שם איזה מסתור של נשק... הרמתי את הארנק מהרצפה וראיתי שהארנק רייק... מעניין חשבתי לעצמי, מה עשה החייל הבריטי בשלל שגנב ממני? בארנק הסתרתי עט נובע כחול, אותו קיבלתי מתנה מאבי ליום הולדתי בהיותי בת-מצווה. על העט חרוטות היו המילים: "לצפורה באהבה - אבא" ...
(אבי נפטר שלושה חודשים לפני אירועי "השבת השחורה"...)
"מתי ואני ישבנו עצובים על המיטה ההפוכה ומתבוננים במראה הלא נעים שניגלה לעיננו, בלשון המעטה . החלטנו ללכת בשביל המוליך אל מגדל המים של הקיבוץ, כדי למצוא את המקום בו עשה מתי "סליק" לעצמו, ימים ספורים לפני המצור.
 |
מתי
מתתיהו דגן-לייכין |
ידעתי שמתי חפר בור קטן למרגלות מגדל המים, בו הסתיר מתי ארגז עץ
שהיה לו מכסה וטמן בארגז חבילת תעודות שאותן לא רצה לשרוף.
אכן היה לו מזל שהחיילים הבריטים בחיפושיהם המדוקדקים עם מגלי המוקשים,
שנקראו גם "מגלי מתכות", לא גילו את ה"סליק" שהיה טמון מתחת לאדמה,
בארגז העץ של מתי.
עמדתי בצד והתבוננתי במתי שחפר באדמה ומצא את הארגז שטמן באדמה ומצא אותו שלם וסגור. מתי פתח את הארגז ושלף מתוכו חבילת תעודות. היו אלה תעודות של בית-ספר וגן הילדים ותעודות של הצטיינות בספורט. עבורי הייתה זו פעם ראשונה שראיתי את התעודות האלה, אך נדהמתי לראות מה הוא עשה בהן לפני שהכניס אותן למחבוא בארגז.
כל התעודות נשמרו באדמה ונמצאו במצב טוב, אך בכל תעודה גזור היה חור של 'חלון', במקום שקודם כתוב היה בכל תעודה שמו של מתי. כך התברר לי, מה היה הרעיון של מתי כיצד לשימור התעודות שלו והסתרתן באדמה. רעיון קצת מיוחד ומוזר, לגזור בכל תעודה את המקום בו היה כתוב שמו של מתי: מתתיהו לייכין.
סוף דבר
לאחר שחזרנו לקיבוץ, נמסר לנו שהבריטים מצאו באחד הקיבוצים "סליק" של הפלמ"ח, שהיה מחבוא עם רשימות של כל חברי הפלמ"ח. כתוצאה מכך קיבלנו תעודות זהות מזויפות ובהן נרשמו השמות המחתרתיים, המזוייפים שלנו. שמי הפך להיות תרצה בן-דוד, במקום צפורה גרינברג, ומתי בחר בשם עוזי קליין , במקום שמו האמיתי מתתיהו לייכין).
כעבור זמן קצר, הועברנו מפלוגה א' ביגור לפלוגה ד' בקבוצת חפציבה שבעמק יזרעאל ולאחר שנתיים בפלמ"ח נשלחנו לעבוד בתעש' ההגנה במחתרת. בשנה שלפני מלחמת העצמאות ובתקופת המלחמה עצמה, עבדנו מתחת לאדמה במכון ליצור תחמושת :
יצור כדורי 9 מ"מ ל"סטנים" ולתת-מקחעים ב"מכון איילון". (בשנים תש"ז-תש"ח / 1947-1948).
מתי ואני נישאנו במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה נולדו לנו שני בנים - עוזי דגן וארז דגן.
כשבננו הבכור נולד קראנו לו בשם עוזי, כדי להנציח את שמו המחתרתי של מתי (1946), זאת גם בהקשר לדבקה הישראלית הראשונה שחוברה אותה שנה: "עוזי וזימרת יה" במסגרת ריקודי העם הישראלים.
לבננו השני קראנו בשם ארז, להנצחת ריקוד-העם "אם בארזים נפלה שלהבת", בריקוד זה הייתי סולנית להקת הריקודים של ההכשרה שלנו, הכשרת "רגבים", במסיבה שהייתה לקראת גיוסנו לפלמ"ח (1945).
כך נתנו לשני בננו שמות הקשורים בריקודי-עם, שמות המופיעים בתנ"ך ובהיסטוריה האישית שלנו !!
 |
ארז דגן
הבן הצעיר למשפחת דגן |
 |
עוזי דגן
הבן הבכור למשפחת דגן |
כן, כאלה היו אותם ימים - ימים בהם
לא על מגש של כסף ניתנה לנו מדינת-ישראל !!
* * *
*
נספח :
 |
| חיילים בריטים וחברי קיבוץ משני צידי גדרות התייל. מהעתונות |
* * *
~*~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~*~
נספח :
ראיון שנערך עימי לקראת יום העצמאות
לציון 70 שנה למדינת-ישראל
ופורסם בירחון "נשים"
